ואוו מזדהה ממש אחי. 
כואב. 

מכיר את המקום הזה מאוד מקרוב. "עשו לי טוב ויש לי רק רע עליהם... ". 
אוהב ומזדהה. מקום קשה להיות בו. 

אני הייתי אוהב להמשיך את זה להרבה הלקאה עצמית. "איזה זבל אני. כפוי טובה. חרא של בן אדם..." היה לי קשה. סבלתי. הרגשתי, אינטואטיבית, שאם אלקה את עצמי ואהיה עם אשמה על עצם רגשותיי זה יעזור לי לפתור את הקושי. קשה לי. מה הבעיה? אאשים את עצמי וזהו. נפתר. נראה לי שהרגשה רעה של אשמה היא יצירת כפיי ונוחה יותר להכלה. יותר מזה, אשמה גורמת לי להרגיש שאני טוב. מי שמרגיש אשמה והוא קדוש מעונה נתפס בעיניי וגם בעיני החברה כמדומני כאצילי וקדוש... אם רק ארגיש רע עם מה שעשיתי ארגיש טוב...  חחח
וגם אם אני מראה שאני מרגיש חרא עם עצמי אז ממהרים לרצות אותי ולנחם אותי לפעמים וזה דרך טובה לשלוט... 
מי שעשה מעשה של כפיות טובה ומרגיש טוב עם עצמו - נתפס כנוראי... 
מתוך זה חייתי. זה היה המקום הנפשי שלי ועודנו... אוהבים אותי. חחח

הבעיה היא שבצורה הזו הרגשות של כפיות טובה לא מקבלים מקום במרחב הנפשי ונדחקים וכידוע אין וואקום. הם שם ואנחנו סוחבים אותם עלינו בלי סוף.

רגשות מתפוגגות רק כשעוברים דרכם וגם זה לא תמיד. זה לא אצלנו השליטה עליהם - אין לנו שליטה עליהם. אבל לעבור דרכם זו הדרך. בהתחלה זה רק מגדיל את הקושי אח"כ זה משתחרר - קשה, אבל ניתן לחיות עם זה בשלווה יחסית. 

אני במצב של חפירות היום...

מה שאני רוצה לומר הוא שמה שעובד בשבילי זה לתת מקום לרגשות כמו שעשית - לכתוב את המקרה ומה הרגשות שעלו בי ,לשתף. לי עוזר לתת מקום גם במעשה. אם אני עצבני אז אני בועט במשהו ומסנן קללה עסיסית... לבטא את הרגשות כמות שהן. לא לכסות אותם. אבל באמת מה שהכי עוזר לי זה לשתף בכל הקושי שלי "עצבני על עצמי. קשה לי שאני ככה. איזה מין בן אדם אני..." וכו'. כל מה שאני מרגיש. תפילה לקבלה של עצמי כמות שאני ושל הרגשות בדיוק כמות שהם. את הרגשות שעלו מהמקרה ואת הרגשות שעלו בעקבותיהן.

אתמול הוריי באו לשמור על ילדיי והכינו לי בבית דג וצ'יפס. אשתי אכלה את הצ'יפס.
תכננתי על האוכל כל הדרך הבייתה. בסוף אני בא ואין צ'יפס.
ישר עלו בי רגשות של דכדוך עצבים כעס טינות ועצבות. "לא מספיק היא לא מכינה כלום, גם אוכלת לי..." (טינות וכעס). "אני לא חשוב לה? לא איכפת לה ממני?" (פחדים ערך עצמי עצבות...) 
מיד עלו בי רגשות אחרים. 
"איזה מין בעל אתה? פרגן קצת לאשתך. עובדת קשה. הייתה רעבה... יש לך אוכל בלי סוף בעבודה היא לא הספיקה להכין... זה רק צ'יפס. מה אתה עושה סרט? יש לך בעיות קשות אם אתה מתעצבן על דברים כאלה..." (אשמה וכו')
צריך, מסתבר, לקבל גם את הרגשות הראשוניים וגם את השניים. גם לקבל את הרגשות וגם לקבל את זה שאני לא מקבל אותם... חחח
אמרתי לאשתי שאני חסר אונים מול רגשות קשים עליה... פירטתי לה מה אני מרגיש... לא מה היא עשתה, מה אני מרגיש... זה החזיר לי את היכולת לחיות עם עצמי בשלום ולאהוב אותה. היה הרבה יותר קל לא לומר לה, לשחק אותה שהכל בסדר ולחיות עם הטינות והקושי ולשנוא אותה. כן, לשנוא אותה על צ'יפס... זה מה שעשיתי כל חיי

אוהבים. לילה/בוקר טוב 


 

כֹּה-אָמַר יְ-הוָה לָכֶם, אַתֶּם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה, כִּי לֵא-לֹהִים
דברי הימים ב פרק כ, י"ד

רוצה להיות אסיר תודה על שבת, שנרדמתי וישנתי. (עכשיו אני קצת נדפק מזה שישנתי עד מאוחר...)
כהרגלי לפעמים, בשבת בצהריים מתוך השיעמום הזה התחילו מחשבות רציניות על שימוש. פנטזיות על שימוש חי, בין היתר. במוצאי שבת, נכנסתי ל'לבד' הכל כך מוכר. לא רציתי ללכת לקבוצה, לא רציתי להתקשר.
אבל ה' שלח לי שני חברים שהתקשרו. כשדיברתי עם אחד מהם בטלפון, שאיחל לי כנראה שחרור או משהו דומה, אמרתי לו משהו כמו "זה אף פעם לא קרה". 
ככה הרגשתי. כשזה מגיע ככה, בסוף אני משתמש. כשאני חושב על זה, אפשר להגדיר את זה כ"אין פה שאלה של אם, יש פה שאלה של מתי".
אבל ה' עזר, והלכתי לקבוצה. פחדתי. ו - אפילו שמישהו שלא רציתי לפגוש היה שם, ואחריה הרגשתי לבד. כי כולם דיברו עם כולם, ואני הייתי בצד לבד. (למרות שבסוף נסעתי עם חבר שאני אוהב ודיברנו) - קיבלתי שחרור. היה לי טוב יותר.
אני עדיין רוצה להשתמש. לעזאזל, יש מצב שאני פותח פורנו עוד עשר שניות...

אבל תודה. תודה לאלוקים על השחרור הזה.

רוצה לשתף גם, שצפיתי בסדרה עם מין ועירום.
והייתה שם איזו סצנת סקס שנראתה סתמית.
ואני מרגיש תחושה כזאת של "לא!!! אל תהרסו לי את הפנזטיה!"
אל תגרמו למין להראות פחות מהדבר המושלם שהראש שלי מוכר לי...

שבוע טוב חברים
 

השתמשתי אתמול - שהפך לבוקר - בלילה. (כדי להציל את גאוותי האבודה, אומר שזה היה אחרי 9 ימים+_)
אוננתי 3 פעמים בתוך כמה שעות.
ושעות, כנראה, של חיפוש, הורדה, צפייה

מבולבל קצת. הנה קטע שכתבתי אחרי הפעם הראשונה:


אוהבים אותי...

 

כואב לי. כואב לי להמרח על המחשב ולא לעשות את המשימות, הלא ממש מסובכות שיש לי.
למה אני לא פשוט סוגר והולך לעשות

מזדהה, תנסה קודם לעשות את המשימות ואז לשבת על המחשב. או לבקש ממישהו שיקח לך את הכבל/בטריה של המחשב בשעה שתקבע מראש
.. 

רוצה להיות אסיר תודה לאלוקים אוהב שלי.
בזמן האחרון, אני בשימושים הלוך ושוב, אז לעיתים אני מתמקד בהם, ופתאום חשבתי על הדברים הטובים שקורים לי תוך כדי. זה נראה מובן מאליו - אבל זה לא.

תהליך קורה. דברים זזים. דברים טובים (אני מקווה) קורים לי, ואני רוצה להתמקד בהם.
האמת שהתחלתי לכתוב כאן על משהו טוב, אבל אני פוחד שאם אכתוב את זה - זה יעלם...

זהו, אני אולי בדרך לשימוש. אבל זה בסדר...

מרגיש די טוב. היום התחיל לי מין אכזבה/תסכול/טינה על דבר מסוים שלא הולך כמו שאני רוצה, אבל עשיתי שיחה. נראה לי שקצת השתחררתי.
בעז"ה אלך לקבוצה בדקות הקרובות
א"ת על 32 דקות, 13 שעות ויום אחד

זה יפה שאתה מתחיל עם הדקות, עושה את זה גדול יותר...
שנאמר כל מסע ארוך מתחיל בצעד קטן...

והרכבת הרים ממשיכה...
אני רואה בחוש את המצב שלי הולך ומחריף. אני חסר אונים מול החיים שלי - אני צריך עזרה.
מבקש מאלוקים כוח ללכת לפסיכולוג
חסר נכונות מספקת ללכת לקבוצה היום
 

לאחרונה הייתי ברכבת הרים או משהו דומה,
התחושה היא מסחררת, אתה בטוח שעוד רגע אתה עף לאלף עזאזל, אבל לא לשכוח דבר אחד חשוב, אתה תפוס עם חגורת ברזל אדירה ששומרת עליך,
מקווה שאפשר למצוא נמשל.....

אוהבים!

תודה רבה יוספינוס.
חוויה מעניינת שקרתה, שבערך בכתיבת המילים "חסר נכונות" או כמה שניות לכאן או לכאן, פתאום החלטתי שאני כן הולך. א"ת שהלכתי בסוף.
אני מאוד אוהב את המשפט שחשבתי עליו "כישלון הולך וגובר מול התאווה"...

כואבת לי הבטן, מבקש שחרור

אני חסר אונים מול מחשבות על שימוש חי שמציפות אותי.
היום הייתי שעות מול אתר שעוסק בזנות וכו' והמוח שלי רץ עד כדי לחשוב על קו האוטובוס שאיתו אסע...
אני מבקש מאלוקים שחרור, שרצונו יעשה בחיי שישמור עליי. אני חסר אונים, אנא עזור לי.

בהצלחה בכניעה!

אני חסר כוח מול החיים שלי. אני צריך עזרה חיצונית. אני לא מצליח לנהל את חיי באופן נורמלי.

אני מתבייש לחשוף בפניכם שהלילה השתמשתי רבות. גמרתי 4 פעמים.

אני ברגשות קשים מאוד עכשיו, מבקש רק לישון עכשיו.