אחרי שיחה היום עם המטפל שלי הגעתי לכמה תובנות.
אני סובל מחרדה קיומית יותר ממה שהסכמתי להפנים.
ולמרות שהחרדות "עם בשר" שהיו לי בעבר מכל מיני שטויות מרגישות יותר אמיתיות מזו, היא גם קיימת וצריך לטפל בה.
וזה כולל פחד לאכזב, פחד לא להצליח. חוסר הכרה בערך של עצמי.
אני גם יכול להפגע עמוקות מציניות
אני פוחד להחליט, וזה מתבטא גם בקטגוריית התאווה שאני נמשך אליה.

אתמול הרגשתי, אחרי איזו פעולה שעשיתי שנבעה אולי מהחרדה שלי, את המשיכה לתאווה. המוח שלי התרגל באופן אוטומטי לברוח אליה בכל מצב כזה.

לעניינו,

אני חצוי.

אני מרגיש שאני רוצה ליפול, אבל אפילו לא מנסה להלחם בזה...
לא מרגיש כל כך צורך להלחם בזה. מאיפה זה מגיע?
אולי ייאוש? (נפלתי פעמיים אתמול) אולי סתם מרגיש לא רוצה להפסיק?
לעומת זאת,
למדתי היום בחשק די גדול.
היום בנפילת אפיים העיניים נהיו לחות. לא זכורה לי פעם שכל כך הרגשתי את המילים כל כך לעומק.
אני עובר תהליך טוב בחסדי השם. יש נפילות, גם הן ממנו. רק תן לי את הכוח לא להשבר

"רַחוּם וְחַנּוּן חָטָאתִי לְפָנֶיךָ. יְיָ מָלֵא רַחֲמִים. רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי: יְיָ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. חָנֵּנִי יְיָ כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי יְיָ כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְיָ עַד מָתָי. שׁוּבָה יְיָ חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ. כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי. סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְיָ קוֹל בִּכְיִי. שָׁמַע יְיָ תְּחִנָּתִי יְיָ תְּפִלָּתִי יִקָּח. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע."

חנני השם כי אומלל אני!

מתבייש לכתוב שנפלתי שוב.

איתך בכל מצב
פועל ישועות ימציא נפלאות ידריך נבוכים ויאיר להולכים

אוהבים אותך מאוד, "בעצתך תנחני".
מזדהה איתך.
תמשיך לשתף, להגיע ולדבוק בדרך
אנחנו איתך!

tc כתב:

תודה לך. חשוב לי לשמוע את זה...

ברוח חדשה תישאני כתב:


תודה! בעז"ה בהחלמה

חוסר אונים.
אחרי נפילות בשבת בלילה ובצהריים. כמעט בלי מאבק מצידי (ולא שיש לי כוח).
חוסר רצון לקום.

הרגע של לפני.
הצורך הזה. ההתרגשות. הפינטוז, עוד לפני הסוף, על הפעם הבאה.
הרעד
ואז,
הרגע של אחרי, המסריח.
שמרוב הגועל שלו, גורם לי, באופן פרדוקסלי, לרצות שוב...
מפחד ליפול שוב. פעמיים ביום? לאן אני אתדרדר הלאה?

תאווה. לא יכול איתה. לא יכול בלעדיה.

הדפרסיות, העצבות, החרדה, הגלגל הזה שאני ממשיך להסתובב בו שוב ושוב בלי להגיע לשום מקום. מתגלגל ומתגלגל. חי את החיים, אבל משהו (או מישהי...) שואב לי את הסיפוק. כנראה גם קשור לפגמים שלי. בין אלה שבשליטתי, ובין אלה שקשורים ל"פאקלע" שלי.

אני יודע שאני לא ארגיש ככה תמיד, יכול להיות בהחלט שמחר אני ארגיש אחרת,
אבל בסופו של דבר אני איכשהוא חוזר למצב הזה.
שבוע של 'היי' שבוע של 'דאון'.
מקווה לעתיד טוב יותר
שבוע טוב, באמת

אוהב אותך מאד,

הגעת למקום טוב בשבילך.

תמשיך איתנו כאן, וביחד נתפלל לעוד יום נקי לכולנו.

אוהבים אותך מאוד, בעצתך תנחני!!!!!!

אל תפסיק לנסות ואל תאבד תקווה, אתה בדרך הנכונה. שיהיה לך הרבה בהצלחה.

קטונתי מלהוסיף על דברי המחזקים הדגולים
יתן ה' ויאירו דבריהם תמיד
חזק ואמץ בכל דרכיך
ונפלאות תראה בצעדי מסעך
בכל מקום יאיר לך באורו
בכל עת תזכה לאור ישועתו
חזק ויאמץ לבך!

בספר התניא הקדוש כתוב שמי שנופל בקרבו כשנופלים בלבו ומוחו מחשבות ותשוקות פסולים הרי זה מגסי הרוח, כי זה אומר שהאדם מרגיש את עצמו בדרגה גבוהה כל כך שאינו ראוי שיהיו לו בכלל מחשבות כאלו, אבל האמת היא כותב התניא הקדוש שאדם רגיל {בשפתו של התניא הוא נקרא 'בינוני'} יש לו נסיונות, מחשבות, ופנטזיות, ולפעמים גם נופל בהן.

יתירה מכך כותב שם התניא הקדוש שאם האדם רואה שיש לו נסיונות, זאת אומרת שמצד שני יש לו כוחות עילאיים של קדושה, אחרת, הצד שכנגד לא היה מנסה להלחם עמו.

אז, חזק ואמץ אחי היקר, אתה נמצא בסביבה טובה מאד.

אח יקר בבקשה תקרא את מה ששיתפתי תחת הכותרת" בבקשה תקראו" אלו טיפים שעוזרים לי יום יום שעה שעה ובעיקר לטווח ארוך....

ראשית תודה למגיבים.

כבר כבר ימים שלא כתבתי. אני לא נקי במיוחד בימים האלה, אבל אני חייב לא לוותר לעצמי ולהמשיך לכתוב.
זה נובע מצורך הזה שלי לעשות רושם ושיחשבו עליי טובות. כי ברור שכיף להשוויץ שאני נקי X ימים. אבל לכתוב שלפני חמש דקות נפלת לתחתית זה כמובן פחות מפתה.
אז כן, אני. אני הנופל לתחתית. אני כמו שאני.
ערכתי איזה סרטון תאווה (המוח שלי עובד חבל על הזמן כשזה נוגע למציאת גירוי חזק יותר) משהו שלקח לי מספר שעות טובות.
ואני צופה, לא מרשה לעצמי לגמור מיד. לא מוכן לסבול את זה שהגירוי יגמר. סוחב את עצמי כמה שעות ובסוף גומר. כמה שניות אחר כך הסרטון וכל העבודה הקשה שלי נמצאים בתהומות המחשב. אני לא סומך על עצמי עם המחיקה של ווינדוס ויש לי תוכנה שמוחקת באופן שקשה הרבה יותר לשחזר.
אתמול אחרי הנפילה, שגררה אחריה עוד נפילה סתמית (מכירים את זה? הנפילה הזאת סתם כי אני מתוסכל ומיואש ואין לי מה לעשות. אפילו כיף זה כבר לא) בכיתי ובכיתי. כמנהגי בקודש אני מקליט לעצמי מין יומני קול כאלו, פשוט התחלתי להקליט ובכיתי, דיברתי עם הקב"ה. אני לא יכול לבד. לא יכול. לא יכול בלי התאווה. לא יכול בלעדיה, ולא יכול איתה. ואיתה? אני מאבד את הרצון הטבעי - לחיות.
אנשים שבשואה סבלו חרפת רעב ושאר מרעין בישין בידי שטנים בדמות בני אדם ועדיין רבו על החיים כמו חיה במלכוד.
והנה אני, אדם קטן ומפונק שיש לו 'יש' הרבה יותר מ'אין'. חיים, אוכל, בריאות, שמחה, משפחה, גמרא.
הנה הוא. האני הזה, פתאום כבר לא רואה בחיים מציאה גדולה.

טוב שחזרת לכתוב
מקבל מזה חיזוק
בע״ה שנזכה להתחזק


באורו נזכה להחלמה

חזק ואמץ

תודה על השיתוף והכנות, מחזק מאוד
מרגיש שכולנו באותה סירה
ובבחינת "איש את רעהו יעזורו"

בעצתך היקר.
קשה לי לקרוא את מה שכתבת. מרגיש את הכאב. והוא שורף. את היאוש - והוא קודר.
אני מפניך אסתתר - מה אצעק מה אצטדק מה אדבר.
היומנים האישיים שלי, יומנים כתובים (לא היה בזמני משהו מטהר-מייסר כמו יומני קול, מזעזע אותי לחשוב עליהם, ועל האשמה שהם מעוררים כחלק מהניסיונות שלי להשתנות), רוויים בדברים מן הסוג שכתבת, כך שאתה מזכיר לי את עצמי, ואת החוויות שלי.
מתפלל שתמצא את התקווה שלך, כאן בקבוצות טלפוניות, במפגשים חיים, בשיתוף.
אצלי - ברגע שהכאב לא נשאר אגור בתוך עצמי, והבכי והאשמה והבושה יצאו אל החוץ, אל אנשים אחרים, זה היה רגע פיצוץ המוגלה, בגלל שסוף סוף הרשיתי למישהו לחבק את המקום הזה, ולאהוב את הרוע הסיאוב והגועל שהרגשתי שיש בתוכי. החיבוק הזה, כשהמשיך, אפשר לי להאמין בחיבוקו של אלוהים, ולאט לאט להתחיל לקבל ולאהוב את עצמי.

מקווה שתמצא את דרכך. אשמח להיות לך לעזר אם יש ביכולתי
נתן במתנה