תודה חברים נפלאים. כיף שאתם איתי.

tc, תודה על העידוד המתמיד. מעריך את זה

עמוס, אמן. שנזכה לעזור ולהעזר

נתן, הסתכלתי (שוב) בסיפור שלך. גם אני התחברתי.
אני חושב שבמידה מסוימת בכתיבה יכול להיות שיש יותר קושי מדיבור. זה עומד מול הפנים שלך ולא נותן לך לברוח.
לי קשה לי לשמוע את מה שאני מקליט.

מחכה כל כך לפיצוץ המוגלה האישי שלי.

תודה לך בעצתך ידידי
מתחזק כל פעם מחדש רק מהכותרת של המסע שלך

באורו נזכה להחלמה
ובקרבתו נינצל
חזק ויאמץ לבנו

התחלתי את הפוסט הזה פה, ביומן.
בסוף החלטתי לייעד אותו ללוח המרכזי.

אשמח לתגובות.

הפסדתי היום פגישה עם המטפל בעקבות הסדר יום, או יותר נכון, חוסר הסדר יום שלי.
נושא שאני חייב לטפל בו.
מדי פעם הוא מסתדר לשבוע+_ אבל בסוף מתבלגן באיזהשהוא אופן וזה מעגל כזה שלא עוזב אותי...
אולי גם קשור לחוסר אונים שלי מול המחשב, גם ללא קשר לתאווה.

1. אני לא נקי במיוחד, אבל מרגיש טוב יותר. יש אור בקצה המנהרה.
מצד אחד, מרגיש טוב זה - טוב.
מצד שני, גורם לי לשכוח לאיזה רע אני יכול להגיע. אני מרגיש שאני יכול לחיות עם התאווה בשלום ולא להרגיש כל כך רע.
כי בשביל להפסיק לסבול צריך לסבול. ואני לא אוהב לסבול.
המוח שלי משדר לי ש"וואלה, אפשר גם לאונן ולהמשיך לחיות מאושר כרגיל"
לאכול מהסופגנייה - ולהשאיר אותה שלימה
אם אמשיך לאונן, הנפילה הכואבת בוא תבוא. הנפילה שאחריה ארגיש כל כך מגעיל ומיואש. אבל לא מצליח לשכנע את עצמי בזה מספיק.

2. סוף סוף איפסתי את הטבלה שהייתה על יום אחד כבר הרבה זמן. השותף לדרך בטח יקבל על זה התראה (מייל?). לא הכי כיף, אבל הכרחי.

3. בימים אלה מוטל עליי פרויקט די גדול. בהתחלה לא רציתי לקחת אותו. בדיעבד אני שמח. מודה לקב"ה שנתן לי את הזווית הנפלא של לקחת את זה בקלות ולא להתרגש יותר מדי. פשוט נפלא. בעז"ה גם יהיה תגמול כספי בסופו כך שזה עוד בונוס לא רע
אני מרגיש גאווה כזאת מתפשטת בי. אני במקום אחראי עם יכולת להחליט. עסוק הרבה ומדבר בטלפון על עניינים טכניים כאלה.
אני מקווה שזה בריא לי. זה נותן לי משמעות, מטרה וסיפוק בעז"ה.

4. הסדר יום שלי מבולגן לגמרי. ער לילות תקוע על המחשב (לאו דווקא תאווה) וישן ימים.
כבר הגעתי לסוג של ויתור. בגלל שלכאוב על זה שפיספסתי סדר א' או בכלל בוקר זה כואב, אני מעדיף לוותר ולא לרצות כל כך את סדר א' או מה שלא יהיה.
אני אוהב בוקר. התחושה הזאת של "כל היום לפני" של ללכת להתפלל ב6/7 ולחזור הביתה עם אוויר קריר ויום חדש לפניך. נפלא!

5. קצת מוזר לי להרגיש מאושר. זכורה לי איזו סיטואציה כזאת שהרגשתי טוב בה וזה מרגיש לי מוזר. מה? החיים שלי יהיו כאלה טובים ובסדר גמור. אני מאושר?
העולם מלא צרות ובעיות, איך יכול בכלל להיות חיים טובים ומאושרים?
אני מודה לאבא שהתחברתי בכלל להרגשה כזו של מאושרות. שזה דבר לא מצוי. ולמרות החיים שלי, שלא מושלמים כמובן, הצלחתי להתחבר להרגשה של אושר. מי יתן ותמשיך לעד.

6. מודה לאלוקים על החיים בכלל, על השבת שעברה לא רע (ונקייה!), על המתנות שהוא זורק לי. על זה שחסר ביטחון כמוני שמעולם לא עלה ש"ץ, מעז ואפילו אוהב לדבר מול כולם. על סופגניית שוקולד. יאמ

7.ריח של שינוי באוויר. ניחוח גן עדן.

חג שמח! לילה טוב

עקב טעות מסוימת (או יותר נכון כחלק מהתוכנית המדוקדקת והמפורטת של הקב"ה) חבר יקר כאן קיבל את הפרטים האישיים שלי.
כן, זעזוע.
קיבלתי ממנו מייל (חיזוק) בכתובת האישית שלי, וזה הלחיץ אותי.
כמובן, לא נעים לשאול לגבי זה.
בחסדי השם רבים רבים הוא התקשר ואמר לי את זה מיוזמתו, עדיין לא קל לקבל, אבל אם הוא לא היה אומר, לא יודע איך זה היה נגמר.
ניסיתי להתחזק ולזכור שהכל לטובה. אסירות תודה על הכנות שלו. אסירות תודה שלמרות שזה לא נעים, לא התנתקתי מהפורום והמשכתי לכתוב. אסירות תודה שזה נפל עליו ולא על מישהו אחר.

"אל תתנו לעולם להטעות אתכם כי העולם הזה מטעה לגמרי" רבי נחמן מברסלב

שוב בוקר.
שוב לילה ללא שינה.
שוב בהייה חסרת תכלית מול מסך לבן.
שוב נפילה.
שוב להתחיל מהתחלה.
לילה/בוקר טוב

שוב,
ושוב
ושוב
ושוב
ושוב
ושוב
אומר לך שאני אוהב אותך, עד שאולי תאמין בזה
ואז...אז תוכל להגיד את זה גם בשבילי, כדי שגם אני אאמין שאני אוהב אותי.

כואב.
אתך
נתן במתנה

נתן במתנה כתב:


שמח שאתה איתי. עד כמה שזה שווה, אשתדל גם להיות איתך.

התאווה מזדחלת ולי אין כוח.

תן לי את השלווה לוותר

אוהבים

מתמלא טינה וכעס על מישהו.
מאשים את עצמי, מאשים אותו.
רוצה לקבל את זה שזה בסדר לטעות.
בשכל אני מבין את הצד השני, אבל הרגש כועס.

אכזבה, תסכול, כעס ואני מרגיש את התהליך מתחיל,
פתאום רוצה תאווה.
המוח שלי פשוט מתוכנת ככה.

תמסור את החוסר אונים לאלוקים
אוהבים

אחד מה"יתרונות" של להיות 'מכור' על הנייר, זה שאתה כבר 'חופשי' מלחשוב על כמה אתה חוטא.
אבל,
אני, כנראה לא צדיק הדור. אבל גם לא רשע הדור. האמת, אני אפילו לא יודע אם אני מכור או לא. (שאם לא, אז לכאורה, אני אמור להיות רשע מרושע והולך לחטוף)
אבל רשע גמור, נראה לי שאני לא.
איך אדם שהולך ללמוד ויכול לרצות לחבק גמרא, רשע גמור?
איך אדם שרוצה למות אחרי נפילות (התרסקויות, יותר נכון), ובכל זאת עושה זאת שוב, ושוב, ושוב ושוב ובסוף מגיע לאותה נקודה, רשע גמור?
איך אדם שבוכה לקב"ה שהוא לא יכול כבר. לא יכול עם התאווה, לא יכול בלעדיה. נקרא רשע גמור?

באופן טבעי, (ובחסד אלוקי), המחשבות על החטא לא הטרידו אותי להתעלות במדרגות אחרות.
יש סיפורים של "איך אתה מסוגל ללמוד אחרי מה שעשית!" אבל אני? אם רק לא היה מגיע דיכאון ודכדוך, ואפילו למרות שהגיע, אחת ההתקדמויות הגדולות שלי בחיים נעשו בערבוביה שלימה של גמרא-פורנוגרפיה-תפילה-אוננות וכן על זה הדרך.
לחזור הביתה, לפתוח איזה סרטון 'טוב', לגמור ומחר בבוקר ללכת לישיבה ולהתמיד מתוך שמחה גדולה, לא היה מאורע נדיר כל כך. ובערב של אותו היום, אותו סיפור.

אני לא יודע אם זה מגיע ממקום טוב.
אולי איזה חלק בי שידע שהנפילות האלו הן לא באמת חלק ממי שאני.
למרות, שהגישה פה היא דווקא כן לקבל את זה שזה חלק ממך, וזה באמת משהו שאני רוצה, עדיין זה לא הורס את שאר החלקים שבי.
או לחילופין, אולי זה מגיע מהמקום הרגיל שלי, בריחה.
אני כבר אלוף בבריחות.
קשה להכנס לחיידר בלי אמא? יאללה נשארים בבית.
לא מסוגל להכנס לכיתה מבושה כי איחרת? יאללה נשארים בחוץ.
לא מצליח לקיים סדר יום תקין? אז בכלל לא בא לי לקום.

אולי אותו מקום הביא אותי לנתק את התאווה מהחיים שלי.
יש את 'בעצתך' החמוד, הטוב, המתקדם, המאושר, בדרך כלל.
ויש את 'בעצתך' המדוכדך, המבואס, הריק כל כך, שהגמרא כבר מתקשה למלא את הסיפוק שלו, כי הוא כבר במקום אחר.
בעצתך שצופה במיטב של עולם הפורנוגרפיה שהאינטרנט מציע.
בעצתך שמאונן שוב, ושוב ושוב
בעצתך שמוריד, ומוחק. מוריד, ומוחק.
עד למחרת בבוקר, במקרה הטוב,
שאז ההוא הטוב והחמוד חוזר, עד הסיבוב הבא.

אז בין אם המקום הזה של ההפרדה מגיע ממקום טוב ובין אם לא, מה האלטרנטיבה?
ירידה בכל התחומים ולא רק בתאווה הייתה מרסקת אותי לגמרי.
האם בגלל שיש לי בעיה ביד, זו סיבה לשבור לי גם את הרגל?
אז כנראה שזה עוד אחד מהחסדים הרבים כל כך שאני מקבל, ולאט לאט משתדל לשים לב אליהם.
ההשגחות הפרטיות המתוקות האלה.
הנשיקות מלמעלה.

עוד נקודה שחשבתי עליה: שמאז התקופה האחרונה שאני נכנסתי יותר 'לעומק' הדברים, יכול להיות שאני חי את התאווה יותר.
זאת אומרת, אני עדיין יכול להתנתק ולא לחשוב עליה. עדיין יכול לרקוד עם התרוממות רוח, אבל, יש לי מין תחושה כזאת שבמידה מסוימת אני יותר איתה.
זה גם מאוד הגיוני.
אם בעבר הייתי מקדיש לה, בעיקר, את הזמן של הנפילה+_ היום אני מקדיש לה שעות של שהייה בפורום, שעות של שיחות טלפון וכו' אז אין סיבה שזה לא יהיה יותר מורגש אצלי.
ברוך ה' שזה מגיע מתהליך חיובי ולא מהתבוססות עמוקה יותר בבוץ שלה.

סליחה לך שאני מתפרץ למסע שלך, אני דוקא כן חויתי קשר ישיר בין מצבי הרוחני הכללי לנפילות, כי כשאני מסודר בסדר יום רגיל, מתפלל ולומד ועושה מה שצריך אני לא נופל ולא חושב ליפול, אבל כל שינוי בסדר יום הרגיל שלי, מביא אותי לזלזול בתפילה, ובהמשך לחוסר חשק ללמוד ואז התאוה מתחילה לקרקר בבטן.

אני לא יודע אם זה נובע ממה שלא התפללתי ולמדתי כהוגן, או שהכל ביחד נובע מהשינוי בסדר הרגיל שלי, כי ראיתי אצלי משהו מעניין, אני איש של סדר, כל זמן שהסדר הזה ממשיך כרגיל, הכל בסדר, אבל כל שינוי, למשל איחרתי את המנין הקבוע שלי בשחרית, קשה לי להצטרף למנין אחר ומתפלל ביחידות ללא כוונה, בחנוכה אין לי את סדר הלימוד אחה"צ והכל מתפרק, מה ניתן לעשות,

ושוב סליחה בעצתך על ההתפרצות למסע שלך.