חייל22, אני מודה שהדברים שלך נוגעים בליבי. כל מי שקורה את הכאב שלי ומתאר שהוא מכיר אותו מוסיף אצלי קבלה עצמית - מה, לא נגעלת מזה שכתבתי פורנו? מזה שרימיתי את אשתי? טוב, אולי זה באמת מחלה, אולי באמת אני לא אשם...
לגופם של דברים - יש משהו הפוך על הפוך בהתנהלות מול התאווה עם 12 הצעדים - חלק בסיסי במערכה, זה להפסיק לנסות לנהל אותה ולתת לדברים לקרות. יש כאן מעין סוד כמוס כזה, שמתבסס על החוויה שהניסיון שלי לשלוט ולומר לעצמי להפסיק במובנים רבים רק גרם לי ליפול יותר, ואילו אם אני מסתמך על אחרים (אנשים שמצויים כבר בתהליך ומכירים אותו מקרוב) ועל אלוקים (במובן הממשי, לא רק האמוני-עקרוני), פתאום אני מוצא בתוכי כוחות שלא היו שם בעבר ואני מצליח לעשות דברים שכל הזמן 'אחרי' הנפילה אמרתי לעצמי 'למה לא חשבתי עליהם לפני הנפילה'.
בתחילה אמנם קשה, מכיוון שאני מרגיש בכף הקלע בין מחלה להחלמה, אך עם הזמן התקווה חודרת ויוצרת אמון בתהליך כולו, דבר שמקל על המכלול.
בברכת 'כדי להפסיק לסבול צריך לסבול' (מרגלא בפומייהו דאלכוהוליסטים אנונימיים).
נתן במתנה