רוצה שאעשה לך הכרות עם רף חדש של רחמים עצמיים? קבל את זה:
 
אני קצת מאוכזב מזה שלא הגעתי לתחתית. גם הנפילה הזו לא הייתה הקש ששבר את גבי. אני נקרע בתוך עצמי בין מה שאני צריך ובין הפקפוק שלי בו. למה זה קורה לי? כ"כ קשה לי עם זה.

לא סגור....
בגדול אני ממש חתיך;), הייתי בקבוצה של הדוקטור, חולצה שחורה, ג'ינס..
אוהבים!

טהרני כתב on 12 אפר' 2016 15:59:

שמעתי היום וורט אדיר מהחבר דוב בהקשר לכך ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך''. חטאים הכוונה על אנשים שטועים. חטא פרושו טעות, 'לחטוא למטרה'. ה' הוא טוב וישר ולכן כשהוא מחזיר את הטועים לדרך, זה נעשה ביריה, בדחיפה חזקה שלעולם לא תשכח. נפילה כזו שגורמת לטועה לזכור אותה לעולמי עד ולא לסטות מהדרך. 'על כן יורה חטאים בדרך'.


אני נקי ברוך השם רק להיום למשך זמן שמעולם לא חלמתי שאוכל להשיג כמוהו, ויש לי הרגשה שאם לא הייתי מרגיש כל כך גרוע בנפילה האחרונה, לא הייתי מצליח לשמור על עצמי עד עתה, ולא היו עוזרים לי לא שמור עיניך ולא SA או AA או NA או כולם ביחד לולי אותה הרגשה.
מקווה שהנפילה הזאת תעשה את זה,  
אוהב, ושמח להצטרף לשרשור שלך.

אהבת חסד היקר
הגעת לתחתית, הוא פשוט ממשיך לרדת.
אנחנו מרגישים בתחתית, מבטיחים להשתנות, להגיע לקבוצות, וכדומה.
ואז או שאנחנו מתחילים, או שלא. ופתאום הזמן עושה את שלו, אנחנו רואים תחתית חדשה.
התחתית הקודמת המשיכה לרדת.
בתור צעיר חשבתי שהתחתית זה לאונן, ואז מאוחר יותר חשבתי שזה פורנו, היום אפי' בגידה לא מרגיש תחתית.
אז במובן הזה אני בתחתית, בגלל שאני לא מרגיש אותו.
אני לא בא לעודד, אני מזדהה. אני נופל כל כמה ימים לאחרונה.
אני ניזהר לא לעודד, רק להיזדהות. זה קשה, בא לי לעודד, כדי שאני אתעודד ממצבי שלי.
יום טוב 

חוששני שהתבטאתי חריף מדי. סליחה.

יוסיפונוס כתב on 12 אפר' 2016 18:25:


איך אמרו לי פעם בסעודת שבת - "אם זה חריף, כנראה שאתה אשכנזי"...
 

תודה על החיזוקים שלך 'לוחם אמיץ' ושלך 'יוסיפונוס'. החיזוקים שלכם חשובים מאד בשבילי. תודה רבה.

לגופו של ענין - העניין שאתה, יוסיפונוס, וטהרני אמרתם, משום מה לא תופס אצלי מקום. לא נכנס לי ללב.

יש לי את כל הסיבות להפסיק. אני משוכנע שאני לא יכול לבד וזה הדבר היחיד שיעזור לי. אבל אם פעם היה האנדרנלין שדוחף אותי להרים שולי גלימתי ולרוץ לקבוצות, הרי שהיום כבתה רוחי ונהייתי אפאתי לכל עניין העבודה על ההחלמה.

כאילו שאני ישן, שקוע בתאווה, וכאילו מבעד למסך החלום טני שומע את הקול צועק לי "אתה חייב לצאת מזה! תעשה משהו! תתעורר!" אבל אני לא מצליח לקום. פשוט לא מצליח.

צריך להתפלל, כמו שאמר לי חבר טוב ללא מטרות רווח (תודה רבה!). אני לא רואה פתרון אחר. מן הסתם זה היה פשוט לכם ולכן לא הזכרתם זאת, אבל אצלי זה לא מובן מאליו. חוץ מזה, עדיין לא התפללתי ערבית...

מאוד מזדהה
כתבתי על זה בלוח המרכזי תחת הכותרת "איזה קל ליפול !!!".
אני לא יודע איך יצאתי מזה בדיוק. אבל זה המשיך לי לכמה שבועות.
כשחיפשתי את המקור לבעיה אצלי, הגדרתי את זה כגעגוע לדבר שהוא גן עדן בשבילי.
ולא הייתי מוכן לוותר על זה למרות שרציתי. ניראה לי שזה נורמלי לחפש את זה שוב אחרי זמן נקי.
אבל זה לוקח תקופה לפעמים לקבל חזרה את המרץ. להתקשר ולדבר, לחזק ולהתחזק עזרו לי.
להזכיר לעצמי שאני חולה, ובקיצור להתחיל לזוז ולפעול גם בלי חשק. לעשות כמה צעדים בלי חשק,
ולחכות שהאש תחזור. ליזכור שלא כל יום זה הרגשת "התחתית" העצובה והמדהימה.
ההרגשה המתסכלת אבל מדרבנת. אל תנסה בכוח לחזור עם כל המרץ, קח את זה לאט לאט.
לפחות זה מה שאני רואה שעובד לי. זה מפחיד לוותר על דבר כ"כ שורשי. הגוף נילחם בחזרה.
להילחם לא עזר לי, להיכנע הרבה יותר עדיף.
אמנם אין לי ניסיון הרבה זמן, אבל אם אתה מזדהה, אולי זה יועיל לך.
אני לא אוהב ליעץ, אבל עשיתי את זה בכל אופן. אני מתנצל !

לא כתבתי ברור כ"כ.
אני מתנצל, מאוחר.
לילה טוב.

מזדהה עם מה שאתה אומר, אהבת חסד.
אני מנסה לדמיין מה יקרה עם למשל הלילה אני אשתמש לאחר 75 ימי נקיות, אני יאבד כל תקווה, לא ארצה להסתכל יותר על שמור עיניך והקבוצות. לספונסר שלי תהיה עבודה קשה.....

לוחם אמיץ כתב on 12 אפר' 2016 21:31:


כשהדברים יוצאים בלי מסננת רואים את הלב הרבה יותר ברור...

ויוסיפונוס כתב:



ואני מנסה לדמיין מה יקרה לי אם אפול הלילה ולא עולה לי כלום... ובכלל, בין כה וכה אין לי ספונסר...

מה שלא יהיה, מי שבתכנית עם ספונסר והדרכה מתאימה, ההתמודדות שלו (בלי להמעיט בערכה) דורשת פחות מאמץ. כך זה נראה לי מהצד לפחות.
בשביל אדם כמוני שלא הודרך כראוי, כל יום הוא בשיניים ממש. כל יום נספר, וכל יום שעובר נקי הוא עשרות ומאות דקות של תסכול מתמשך... כך שאולי ה14 שלי התקרבו קצת ל75 שלך...

כשהגעת לאתר בפעם הראשונה, אני מתאר לעצמי שאמרת 'וואו, איזה מקום נפלא, אין סיבה שהמקום הזה לא יעזור לי, אבל כשנפלת למרות השימוש בכלים שהאתר מציע, עברת ושנית ונעשה לך היתר, התקווה שמשהו ייצא מכאן אבדה. זהו הפחד שלי. מבחינתי, הדבר האחרון שיכול לעזור לי זה הכלים שיש באתר הזה וביחוד הצעדים. אם זה לא יעזור אז מה כן?,
אם אפול, לא יהיה לי האומץ להתאבד מרוב ייאוש ומסתבר מאוד שאשאר לעולם בבוץ הזה, אשתי הקנאית תגלה את זה והדבר יוביל לגירושין, הילדים שלי יורחקו ממני ולך תדע להיכן אגיע עם הדיכאון הזה.

יוסיפונוס כתב on 13 אפר' 2016 04:23:

שלום יוסיפונוס היקר (סליחה 'אהבת' שלח לי חשבונית על החנייה בשרשור שלך, בטח התרגלת כבר.. אוהבים אותי..)

התחברתי לחששות שאתה מעלה, אני אישית נפלתי מספר פעמים אחרי תקופות נקיות ארוכות מאד (יחסית.. שנה בערך, פעמיים) אמנם זאת הייתה נקיות בלי הצעדים אבל בכל זאת לא היה פשוט לקום משם, ושמעתי כמה חברים מאד וותיקים שנפלו ג"כ עם הצעדים. וקטונתי מלנתח למה ואיך הם נפלו. אומרים שלפעמים קשה מאד לחבר שנופל אחרי תקופת נקיות לעלות חזרה לדרך, מתפלל בשבילנו שלא נצטרך אף פעם לבדוק את זה על עצמנו. אמן.

יש משהוא בפחד הזה שאתה מתאר - אם אפול ח"ו זהו הלך עליי, ששומר גם אותי במסגרת הנקיות, ולכן קצת התלבטתי אם לכתוב על זה או לא. החלטתי לתת את נקודת מבטי, ולהתפלל לה' שרק יהיה לתועלת.

כל אחד מאיתנו מטבעו שונה, כי ככה נולד וככה חונך ונסיבות חייו וכו' ולכן מה שנכון לי אולי לא נכון לאחרים, ואולי כן, לכן עליך לבחון את דבריי האם הם נוגעים אליך ואם לא אז להתעלם מהם.

שמעתי פעם מאחד מאושיות התרבות הדתיות (בערך) בארצנו שהצהיר פעמים רבות על עצמו שהוא מכור לתאווה, בריש גלי, שמבחינתו אין לו פחד מלחלות בסרטן, כי אם זה יתגלה אצלו הוא ישר לוקח אקדח, מכוון לראשו, ונעלם. לפחות מהכוכב המעצבן הנוכחי..
דבריו צרמו לאוזניי, ולא בגלל עצם הבעת הנכונות לבצע את המעשה הזה, (שגם עבר במוחי הרבה בשנות הדיכאון הרבות שחוויתי) אלא כי הוא בעצם מצהיר על עצמו שהוא אדם 'שביר', ושבעצם קיומו פה מותנה בעובדה שהוא לא יצטרך להתמודד עם קשיים שה' אולי יחליט להביא עליו, לטובתו.
בהחלמה אני מפנים לאט לאט שה' מוליך אותי במשעול צר, גשר צר מאד, שתפר במיוחד בשבילי בדיוק רב, בשביל התיקון הנדרש לנשמתי פה.
זה לא סותר את העובדה שעלי להתפלל לפניו שלא יגרום לי להתמודד עם דברים קשים ונוראים, אבל ברגע שאני מבין בעומק ההכרה שהוא איתי "No Matter What" והכל לטובה, אני יכול לחיות עם תחושה של רגליים יציבות על הקרקע, בלי לחשוש מה יקרה 'אם וכאשר', לחיות בכאן ועכשיו איתו, כי אם יקרה באמת 'האם וכאשר' הזה, גם אז הוא יהיה איתי.

אני לא  מספיק וותיק בהחלמה עם הצעדים אבל התחושה שלי וממה שאני רואה, הצעדים הם כלים רבי עוצמה, אבל יש רובד יותר פנימי של חיבור שלי עם אלוקים שהם אמורים לעזור לי לנקות ממנו את האבק ולגלות מחדש, וכך להישאר בהחלמה.

דיברו על זה בכנס - גם בסדנה של כבוד המנהל 'אסירותודה' שדיבר על 'ללחוץ על דוושת הגז' על חיבור לאבא אוהב, על פעולות של יציאה מעצמי ונתינה לאחרים, כתנאי בשביל לשמור על רצף ההחלמה והנקיות.
וגם במסר בסוף הכנס של 'נועם ה'' המאד מיוחד, שדיבר על לחיות עם חיבור רציף לאבא אוהב, גם כשהוא מחטיף לי כאפה מצלצלת, שהאהבה אליו היא רגש, וכמו כל רגש א"א להסביר אותו ולשכנע אחרים איך הוא קיים למרות הסבל, זה חוויה אישית שכל אחד צריך לפתח עם עצמו מול אלוקיו. והצעדים עזרו לו בזה מאד לטענתו.

יש ספר של אדם בשם 'נאסים טאלב' שנקרא 'אנטי שביר', הוא מדבר בעיקר על תאוריות בכלכלה ועל המשברים שהעולם חווה בעשור האחרון, אצטט משם כמה דברים שקשורים להרבה דברים בחיים.

"ההתעקשות לנהל הכל בעצם מחלישה הכל"
בתמצית, רב־המכר האחרון של טאלב, "אנטי שביר", טוען כי בני האדם במאה ה־21 בנו לעצמם חיים של תיירים בטיול מאורגן בקפידה, 
ומנסים לסלק מהם לא רק אי־נוחות, אלא כל שמץ של אי־ודאות, של תנודתיות ואקראיות ולחצים חיצוניים. 
ודווקא המאמץ הזה גורם לנו להיות שבירים יותר, רגישים מאוד לזעזועים, ולא מאפשר לנו להפיק תועלת מאופייה הבלתי צפויה של המציאות.

כאן באמריקה אתה יכול לחיות את כל חייך בלי לחוות חוסר נוחות. 
אנחנו שולטים בטמפרטורה, שתמיד מכוונת ל־20 מעלות. אנחנו לא הולכים לשום מקום ברגל, אלא נוסעים במכונית. 
אנחנו כבר לא צריכים לסחוב מים בכדים ממקום למקום. 
אין שום גורמי לחץ פיזיים. הכל מנוהל. 
פעם ילדים הלכו לשחק בטבע, היום הם חיים כמו בכלא - הכל מתוכנן עבורם, ואנחנו עוד חושבים שזה טוב. 
בעבר רצינו לתכנן את חיינו אבל לא היינו מסוגלים. 
עכשיו אנחנו מסוגלים, אבל זה מזיק. אנחנו הופכים את העולם לנוח מדי.
 
טאלב מזהה את המגמה בכל מקום, מסמן את ה"פרג'יליסטים" שהניסיון שלהם לנהל הכל הופך אותנו לשבירים - 
הרופא ש"מתערב יותר מדי ביכולתו הטבעית של הגוף להחלים ורושם תרופות עם תופעות לוואי חמורות", 
"האם שמלווה את בנה לכל מקום", 
איש הפיננסים ששב ומשתמש במודלים למדידת סיכון שכבר הרסו את מערכת הבנקאות, 
המומחה לתחזיות שמעודד לקיחת עוד סיכונים. 

בכל המאמצים האלה, הוא טוען, 
"אנחנו מחלישים את הבריאות שלנו, הכלכלה שלנו, את החיים הפוליטיים, את החינוך, כמעט את הכל, על ידי דיכוי האקראיות והתנודתיות".
 
לכן הוא סבור שעלינו להפוך את המגמה: 
להפסיק לנסות לכפות סדר על המציאות, להתחיל לקבל את העובדה שהעולם הוא בלתי צפוי - וללמוד איך להפיק תועלת דווקא מהאי־סדר. 
"אני רוצה לחיות חיים מאושרים בעולם שאינני מבין", הוא מנסח את המטרה ב"אנטי שביר". 
הוא מבקש מאיתנו "ללמוד לאהוב הרפתקה, סיכון ואי־ודאות", 
ומשתמש במשל על להבת נר לעומת שריפה: הרוח מכבה את הנר, אבל מלבה את השריפה. 
המסקנה ברורה: "טוב יותר להיות שריפה".

איך להתמודד עם עולם בלתי צפוי? 
טאלב חושב שאנחנו אולי לא יכולים לצפות אירועים קיצוניים, אבל אנחנו כן יכולים לנסות לנהל סיכונים, 
להימנע מלקפוא בקור או למות ממכת שמש. 
הטעות הגדולה שלנו, הוא מסביר, 
היא שבמקום לנהל סיכונים אנחנו מנסים להשתלט על האקראיות, למנוע את האירועים הבלתי צפויים: 
אנחנו מנסים לחיות במיזוג אוויר. 
לפי טאלב, זה מתכון לאסון. 
"את אותה תופעה אפשר לראות בשוק המניות. אנשים לא רוצים שיהיו תנודות בשוק, אבל למעשה תנודות הן לא דבר מזיק. 
מה שבאמת מזיק הוא לפשוט רגל. אבל בגלל הרצון להימנע מתנודות אנחנו יוצרים יציבות מדומה.

אני חושב שגם היהודים הם מקרה דומה.
אתה עולה למקום גבוה יותר מזה שהיית בו קודם. מובן שאני לא חושב שהאירועים האלה רצויים.

"אני מכנה את הבעיה הזאת 'להתבלבל בין חתול למכונת כביסה'. 
אם אתה מתחזק מוצר הנדסי, למשל מכונת כביסה, כדי שיהיה יציב, אתה לא תגרום לו נזק. 
אבל אם אתה עושה את אותו הדבר לדברים אורגניים, למשל לגוף האדם, אתה מזיק להם. 
אם אתה לוקח ילד ומונע ממנו לחוות מגוון, הילד הזה ימות בשנייה שבה הוא ייחשף לחיידקים.
(שמעתי סיפור אמיתי על אמא שהתלוננה שהילדים שלה לא מפסיקים להיות חולים, 
למרות שהיא שומרת עליהם בצמר גפן ולא נותנת להם להתלכלך מכלום, אפי' לא לשחק בארגז חול. 
הרופא אמר לה שזאת הסיבה שהם חולים, מערכת החיסון שלהם מאד חלשה בגלל שהם לא נחשפים ללכלוך. 'פנימה')
וזה נכון לחיים הפוליטיים והכלכליים: אם אתה מנסה לייצב את המערכת יותר מדי, בסופו של דבר היא מתפוצצת. 
אם אתה מאפשר מגוון, היא מנקה את עצמה בכוחות עצמה. 
זה אותו הדבר בכל תחום".

אנשים, אומר טאלב, נוהגים לחשוב שההפך משבירות הוא איתנות, שרידות. 
אם דבר מה מועבר בדואר ומוגדר כשביר, אפשר לטעות ולסבור שהקונטרה שלו היא חפץ חזק שישרוד את הטלטלות של המשלחים. 
לא, הוא מדגיש, איתנות אינה מושג הנגד, אנטי שבירות כן. 
יש חפצים שניזוקים ממשלוחים, יש כאלה ששורדים אותם, 
ויש, לא רבים, שהטלטלות הרבות שהם עוברים מסייעות להם להתחזק. 
הם אנטי שבירים. 

"אני מגלה שקל יותר לשכנע אנשים דווקא באמצעות הפן הנהנתני של חוסר הנוחות. 
שום מסעדת שלושה כוכבי מישלן צרפתית לעולם לא תשתווה לעונג שחשים באכילת מעט חומוס אחרי צום של 24 שעות. 
התנודתיות מתגמלת אפילו מהבחינה ההדוניסטית. 
אנשים צריכים להבין שחיפוש אחר תנודתיות הופך את החיים למעניינים הרבה יותר".

אלה אם כן החיים על פי טאלב: חיים שבהם משתלם לרשום הרבה הפסדים קטנים בציפייה לרווח הגדול, 
שבהם נוחות היא דבר מזיק, 
שבהם כדאי לשבש את השליטה על סביבתנו כדי להחזיר את המגוון שאבד לנו. 
כך, באמצעות אורח חיים אנטי־שביר, נהיה מוכנים לאירועים קיצוניים שאין לנו שום דרך לצפות - ע"כ.

אין לי מתכון מה עושים אם נופלים אחרי תקופת נקיות ארוכה,
יש לי רק אמונה שאדם שיגיע לשם, אם ימשיך לחפש גם שם את אבא אוהב שלו,
ימצא אותו גם שם והוא כבר יידע איך לעזור לו.

שיהיה לכולנו יום שמח ומחובר אליו יתברך. אמן.
 

גם אני מגיב ליוסיפונוס (מתנצל אהבת חסד... תרשום דו"ח גם לי...)
יוסיפונוס כתב on 12 אפר' 2016 21:33:

לספונסר שלך לא תהיה עבודה... "ספונסרים חכמים יודעים שהם לא יכולים לשאת את המכור לתאווה. הם
יכולים רק לשאת את המסר על ההחלמה שלהם עצמם. לכן הם אינם מעורבים במתן עצות ובנטילת אחריות על האדם האחר" (הספר הלבן, עמ' 74).
יוסיפונוס כתב on 12 אפר' 2016 21:33:

אחלה צעד ראשון...

אהבת חסד כתב on 11 אפר' 2016 23:05: