אגב, נקודה מעניינת:
השם "אהבת חסד", בעיקרו נכתב מתוך כמיהה שלי למשהו שאין בי, אהבת חסד. (מה לעשות, אני לא מאלה שששים למראה זקנה בסלים או שנחלצים ראשונים לפנות מהשולחן בשבת. ה' יעזור. אי"ה גם זה יבא על תיקונו). לא כיוונתי למשהו בנושא ההחלמה והיפוכה.

היום הסב את תשומת ליבי החבר 'מוטי' להקשר הנוסף החבוי בשם הזה, הקשר "תאוותי" משהו. 
בשבת באחרונה קרינו בתורה "וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו חסד הוא". נמצא אם כן, שאהבת חסד היא כנראה התרגום החופשי ל"סקסוהוליסט" בלשון הקודש...
במחשבה שניה, אם התאווה נקראת "חסד" אולי אני ה"חפץ חיים" בכבודו ובעצמו... (מה שבעצם נכון מילולית...).

לא חשבתי על זה אף פעם, זה מעצים את תחושת ההשגחה הפרטית בשבילי. (מתבייש קצת שניסיתי לנכס את הקרדיט אלי בהתחלה, גם זה יעבור...) תודה מוטי.

 

אהבתי את הדבר תורה.
ואני אוהב אותך ממש , אגב אני רואה שאתה מאפס כל כמה ימים , לכאורה טעם לפגם אבל לדעתי זה שבנאדם עומד מול עצמו ומסמן "היתה לי נפילה" זה משהו מאוד מאוד חזק שמצריך המון מאמץ... אשריך!

חסרת לנו אחינו
נעמת לנו עד מאוד בחזרתך

חחח... מגניב ההקשר של ה'חסד'...
אהבתי (את החסד?...)

אחיד בשמיא כתב on 11 מאי 2016 11:36:

גם אני מצטרף לכל הנ"ל (היה איזה לילה לאחרונה שעליתי על יצועי לאחר שיטוטי פורום, ואז הבזיק לי לפתע: "היי, איפה 'אהבת חסד' הוא נעלם בתקופה האחרונה. טוב, אולי הוא חושש לכתוב בגלל אשתו...").

בקשר ל"חפץ חיים" - החיית אותי מצחוק!...

ובאשר לאהבת החסד כפשוטה ולא כמדרשה - אני זוכר שבאחת השיחות שלי עם ראש הישיבה שלי (שיודע על ההתמכרות שלי עוד לפני שהתחתנתי, רק שלא ידע להגדיר זאת כך) בהן הוא ניסה לעזור לי לצאת מהבוץ, הגענו איכשהו לכך שאני נורא מתרגש מסיפורים של קרליבך, וממש מגיע לידי בכי מרוב התרגשות (לעיתים אפילו בקריאת סיפור). ניתחנו את העניין, והגענו לתובנה נכונה ועמוקה לדעתי: הסיפורים הללו מתארים בין אדם לחבירו ברמות עליונות מאוד. זה משהו שאני מאוד משתוקק ומתחבר אליו, שנורא הייתי רוצה אותו, שאני מתגעגע אליו, אבל למעיישה אני תקוע מאוד רחוק משם. נראה לי שדברנו על איך אני מממש את זה יותר בחיים שלי, אבל לאמיתו של דבר, רק מאז שאני בתכנית 12 הצעדים התחילו להיות לי כלים להתחיל ללכת בכלל בכיוון.

אוהבים אותך - עם כל החסד שבך, כפי שאתה מבין או לא מבין אותו... 

טהרני כתב on 11 מאי 2016 16:37:

תודה. אהבתי מאוד.
סתם סקרנות, ראש הישיבה שלך יודע על השתתפותך בתוכנית? (סליחה על החפירה...)
  
 

aristo כתב on 11 מאי 2016 08:50:


תודה רבה. תחשוב על זה שלפעמים זה בא מתוך ויתור, בין כה וכה לא נשאר ממני כלום... אוהב בחזרה.

אחיד בשמיא כתב:


אתה חושב? לא מאמין...

טהרני כתב:


כמו בתאווה, גם בהתמכרות הזו אני לא אחראי למעשי. רעבעצן, אם את קוראת, חבל על הכאב לב, לכי לישון.

בעצתך תנחני כתב:


אוהב אותך תמיד, ולא בחסד (מתי נפסיק עם הבדיחות האלה...)

מה יהיה עלי???

איפסתי.

כמה פעמים אמרתי מיואש מעצמי? הנה עוד אחת.
לכוד בתוך עצמי. בורח מעצמי לעצמי. תאונות שלי עם עצמי, כל הזמן.
אנא!!!! שחרור!

נתחיל מההתחלה:
שלום, אני אהבת חסד. מכור לתאוה וסקסוהוליסט (יש הבדל).
ובכן:
פורנו, אוננות, פנטזיות, מבטים ברחוב.
פגמי אופי נלווים - גאווה, כעס, תסכול, חיפוש נואש אחרי אהבה וריגוש, בריחה מאחריות, הזנחת הקשר הזוגי שלי.
עדיין בצעד אפס.
מבקש עזרה ותמך מאלוקים. אנא שמור עלי נקי. תן בי אומץ לעשות את הדברים שביכולתי. תן לי נכונות. רוצה להתקרב אליך.
אוהב...

אוהבים.
יש לך אינטרנט מסונן?

aristo כתב on 11 מאי 2016 18:50:


שאלה מעצבנת...

aristo כתב on 11 מאי 2016 18:50:

Complicated... Don't try to understand

אהבת חסד כתב on 11 מאי 2016 18:21:

ברוך השב 'אהבת חסד' היקר,
האמת שהתגעגעתי (באמת)
לנופת צוף אמריך,
גם המיואשים,
בתור מתייאש כרוני, אני קורא את עצמי הרבה בהודעותיך האמיצות.
מצאתי בזכותך מאמר שנכתב על בסיס תורה מהרב קוק,
הוא מאד דיבר אלי,
המאמר משתמש בטרמינולוגיה של חטא ועוון, ולא של התמכרות ומחלה,
ולמרות זאת יש בו הרבה ממה שחשתי אין ספור פעמים בחיי.
ייאוש, תקווה, תפילה, וחוזר חלילה.
וגם אם לא תמצא את עצמך בו לגמרי כמוני,
אני מתפלל שייתן לך קצת תקווה והבנה של התחושות הכואבות,
שאתה משתף אותנו בהן בכנות אמיצה.

גם אם האור לא יגיע מיד, הוא יגיע, כשאבא רחום וחנון יחליט.
באהבה רבה.
מכל ה .

מקפצת הייאוש

פעמים שהעצבות מציפה פגמים רבים. הזיכרון מתמלא לפתע ברגעים שבורים וחלולים, בטעויות וחטאים,
וכולם מצטרפים לטור ארוך, לשרשרת שאין לה התחלה ואין לה סוף.
הלב מתפקע מרוב בושה, מתכווץ ונאטם.
זו עצבות מן הזן הקשיח, כזו המתקרבת לכלל ייאוש.

הרב קוק, כדרכו בקודש, נוטל את רגעי הייסורים הללו ובוחן אותם על ציר גאולת הנפש:

הַיֵּאוּשׁ שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַלֵּב
הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת פְּנִימִית עֲדִינָה
הַנּוֹבַעַת מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל קְדֻשָּׁה.

עַל כֵּן רָאוּי הוּא שֶׁהַיֵּאוּשׁ בְּעַצְמוֹ יְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא יִפְחַד 
וְיָשׁוּב מִכָּל חֵטְא בִּתְשׁוּבָה מְלֵאָה שַׁלְוָה וְאֹמֶץ רוּחַ.

מי מתייאש? מי שמצפה.
מי נופל על הפרצוף? מי שרוצה לגעת בשמים.
במילים אחרות, הייאוש הוא 'תו התקן' של החלום.
הייאוש חושף את השאיפה שלך.
הלאות והכבדות שאוחזות באדם לא אוחזות בו סתם כך.
קודם לכן הוא רצה דברים גדולים. ציפה מעצמו להרבה.
רצה להיות אדם בעל שיעור קומה.
רצה לחיות "בצלם א-לוהים".
ככל שרצה יותר – כך משנכזבה משאלתו התמוטט ונשבר.

השבר מעיד עליו: כיצד הוא תופס את עצמו, למה הוא מייחל, את מה הוא מעריך.
את כל אלו מספר הייאוש באופן ארסי שניתן לתרגם לשפה חיובית.
הייאוש שלך הוא הנגטיב של התקווה שלך ולכן תלמד ממנו את היפוכו – ובכך תתחזק.

הרי יכולת לחיות סתם.
יכולת להישאר בצד.
לשרוד. להתקיים.
להתנהל באופן מכאני בעולם הזה.
אם היית מצליח – זה היה ודאי פחות כואב.
פחות מתסכל.
אבל אתה אינך מוכן להיות מאלו שגזרו על עצמם מיתה בחייהם.
אתה חפץ חיים(  ).
מצפה לאמת גדולה שתתממש בחייך.
למיצוי של גופך, נפשך, רוחך.
לגילוי מתמיד. לערנות פנימית.
לכן אל תתפלא על הייאוש.
הוא נחלתם הבלעדית של המקווים והמתגעגעים לחיים אחרים.
אל תרפה בגללו.
הוא מחיר הכרחי לתביעת הגודל.

אבל לא רק מודעות לשאיפה נחשפת ברגעי הייאוש.
נפתחת שם גם הזדמנות חד-פעמית,
הזדמנות להתמודדות עם כמה וכמה פגמים,
ואולי אפילו עם כל העיכובים שמצרים על הנפש:

כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ אָדָם שֶׁהוּא עָלוּב, רֵיקָנִי; 
אֵין לוֹ אֱיָל רוּחָנִי, וְנוֹפֵל הוּא וּמִתְמוֹטֵט –  

יֵדַע שֶׁאוֹר גָּדוֹל מוּכָן לְפָנָיו.

וְכָל הַגֵּרְעוֹנוֹת, הַבִּטּוּלִים, 
– בֵּין הַמַּעֲשִׂיִּים, בֵּין הָרוּחָנִיִּים, 
בֵּין הַחִיּוּבִיִּים בֵּין הַשְּׁלִילִיִּים – 
שֶׁל כָּל יְמֵי חַיָּיו הִנָּם מִתְיַצְּבִים לְפָנָיו,
וְכָל עֲווֹנוֹתָיו מְעִידִים עָלָיו.

וַהֲרֵי הוּא תּוֹהֶה, מִתְחָרֵט מִתּוֹךְ מַכְאוֹבִים רַבִּים, 
וְהוּא מִתְרוֹמֵם וְשָׁב, 
יוֹצֵא מֵעֹמֶק הַתְּהוֹם אֶל גִּבְעַת הָרוּם, 
מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.

הבנת-על שמלווה מגבוה את כל התהליך היא הידיעה ש'אור גדול מוכן לפניו'.
כלומר, שתחושת העליבות והריקנות מזמנת את האור הגדול, מכינה ומכשירה אותו.

ה' עימו

תחושת העצבות החדה כתער מעידה על כך שהיא מרכזת בתוכה חסרונות רבים שנוצרו במהלך החיים.
כעין מכולה שנאספו בה דפוסים שליליים רבים שיורדת עם מנוף הישר אל תוככי הלב.
במצב כזה המפגש הישיר של האדם עם כל חולשותיו מסב צער ומרירות
ובמקביל הוא הזדמנות מחודשת להתייחס אל אותן חולשות בבת-אחת.
חלקן הגדול נשכח מן הלב, נעלם בתהומות.
חלקן נדמה כאילו טופל, אבל התהליך נעצר באמצע מסיבות שונות.
וכעת כל החולשות מגיעות ומתייצבות לפניו.
כל עוונותיו מעידים עליו במקהלה.
כעת הבכי מציף, אבל יש בו לא רק חוסר אונים אלא גם פריצת דרך.
כעת ניתן להשיב. ניתן לחולל שינוי. להתחרט. להתייסר ולהשתחרר מהעול הרובץ.

זהו רגע טעון, טעון מדי,
שבגלל הדחיסות של השלילה שבו ניתן להבקיע דרכו מחסומים שנוצרו במשך שנים.
הצירוף של כל החולשות לכדי מסה קריטית מספק בהירות שאי אפשר היה להשיג קודם לכן.
בהירות של מיאוס מן המצב הקיים, ודאות של הרצון העז לנפץ אותו.
רגע של זעקה איומה, של תפילה חסרת מעצורים,
שמסוגל לחלץ את הנפש למרחב חדש – מעומק התהומות אל הרי הרוממות.
בתנאי שהאדם אמיץ דיו כדי לא לקרוס תחת התחושות הכבדות הפוקדות אותו:        

וּבְדֶרֶךְ יְצִיאָתוֹ וַעֲלִיָּתוֹ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מְדוֹרֵי חֹשֶׁךְ
שֶׁמְּשַׁעְמְמִים אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ;  

אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ כִּי רַחוּם וְחַנּוּן ה', 
וְכִי גַּם כִּי יֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא יִירָא רָע, כִּי ה' עִמּוֹ.
וּמִתּוֹךְ נִבְכֵי תְּהוֹמוֹת אֶל ה' יִזְעַק –

וְקוֹלוֹ יִשְׁמַע, וּלְאוֹר דַּעַת יִקְרָא וְיָאִיר לוֹ, 
וְחָכְמָה וְחֶסֶד יִתְמְכוּהוּ וִיעַטְּרוּהוּ, 
וּמְהֵרָה יָשׁוּב לְבִצָּרוֹן, 
מְלֵא חָכְמָה שִׂמְחָה וּגְבוּרָה.

מה שמחזיק את האדם ברגעים שבהם הוא מבחין בצלו המאיים של ה'מוות' הוא הידיעה כי ה' עמו.
זאת לא ידיעה מעורפלת או נאיבית.
זו ידיעה עמוקה על מידת הרחמים הנטועה בשורשי החיים.
רחמים שעוטפים את התהליך הקשה שהוא עובר ומסייעים לו לצאת ממנו מחוזק ומחודש.
כעין רחם שמאפשר לשלב העוברי למצות את עצמו לקראת הלידה הממשמשת ובאה.
כל זאת בתנאי שהאדם נענה להתמודדות.
מתחרט על העבר, זועק את מבוכת ההווה ומחפש את האמת העתידית.
אז יגלה בקרבו את ה"ליווי" הא-לוהי שמתרחש בתוככי נשמתו.
אז יתממש הקשר הסמוי בינו לבין א-לוהיו שמוביל לבריאה ולהשראה. 

שאזכה להיענות להתמודדות.
אמן.
 

אהבת חסד- אני לא אשם בהתמכרות אבל אני בהחלט צריך לקחת אחריות על תוצאותיה. לקחת את התרופות שלי ולתקן את אשר קלקלתי.

יוסיפונוס- הוא יודע שאני בתכנית (מידי פעם אני גם מעדכן אותו כמה זמן אני נקי). הוא שמח שאני שם, ומידי פעם מנסה להפנות אלי אחרים (פעם אפילו ביקש שאעזור למישהו שאין לו בעיה של תאווה, אבל החיים שלו תקועים, מתוך שהוא רואה כמה שהכלים של התכנית עוזרים). הוא רואה אצלי שינוי, אבל ממש ממש לא יודע ולא מבין מה בדיוק אנחנו עושים שם (כך אני מתרשם). אגב, קניתי עבורו את הספר הלבן, אבל לא נראה לי שהוא הספיק לקרוא אותו...

תודה פנימה על המחמאות והחיזוקים. היית לצידי בשעות קשות. "מגע הרוך גובר על המכה"....

אהבת חסד היקר, חושב מה לכתוב לך, אבל מילה אחת
תמשיך לבוא, כל הניסים קוראים כאן בחדרים, בחוץ רק תסבול יותר,
החלמה מהירה באהבה ממני הקטן.