אהבת חסד כתב on 11 מאי 2016 18:21:
כמה פעמים אמרתי מיואש מעצמי? הנה עוד אחת.
אנא!!!! שחרור!
ברוך השב 'אהבת חסד' היקר,
האמת שהתגעגעתי (באמת)
לנופת צוף אמריך,
גם המיואשים,
בתור מתייאש כרוני, אני קורא את עצמי הרבה בהודעותיך האמיצות.
מצאתי בזכותך מאמר שנכתב על בסיס תורה מהרב קוק,
הוא מאד דיבר אלי,
המאמר משתמש בטרמינולוגיה של חטא ועוון, ולא של התמכרות ומחלה,
ולמרות זאת יש בו הרבה ממה שחשתי אין ספור פעמים בחיי.
ייאוש, תקווה, תפילה, וחוזר חלילה.
וגם אם לא תמצא את עצמך בו לגמרי כמוני,
אני מתפלל שייתן לך קצת תקווה והבנה של התחושות הכואבות,
שאתה משתף אותנו בהן בכנות אמיצה.
גם אם האור לא יגיע מיד, הוא יגיע, כשאבא רחום וחנון יחליט.
באהבה רבה.
מכל ה .
מקפצת הייאוש
פעמים שהעצבות מציפה פגמים רבים. הזיכרון מתמלא לפתע ברגעים שבורים וחלולים, בטעויות וחטאים,
וכולם מצטרפים לטור ארוך, לשרשרת שאין לה התחלה ואין לה סוף.
הלב מתפקע מרוב בושה, מתכווץ ונאטם.
זו עצבות מן הזן הקשיח, כזו המתקרבת לכלל ייאוש.
הרב קוק, כדרכו בקודש, נוטל את רגעי הייסורים הללו ובוחן אותם על ציר גאולת הנפש:
הַיֵּאוּשׁ שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַלֵּב
הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת פְּנִימִית עֲדִינָה
הַנּוֹבַעַת מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל קְדֻשָּׁה.
עַל כֵּן רָאוּי הוּא שֶׁהַיֵּאוּשׁ בְּעַצְמוֹ יְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁלֹּא יִפְחַד
וְיָשׁוּב מִכָּל חֵטְא בִּתְשׁוּבָה מְלֵאָה שַׁלְוָה וְאֹמֶץ רוּחַ.
מי מתייאש? מי שמצפה.
מי נופל על הפרצוף? מי שרוצה לגעת בשמים.
במילים אחרות, הייאוש הוא 'תו התקן' של החלום.
הייאוש חושף את השאיפה שלך.
הלאות והכבדות שאוחזות באדם לא אוחזות בו סתם כך.
קודם לכן הוא רצה דברים גדולים. ציפה מעצמו להרבה.
רצה להיות אדם בעל שיעור קומה.
רצה לחיות "בצלם א-לוהים".
ככל שרצה יותר – כך משנכזבה משאלתו התמוטט ונשבר.
השבר מעיד עליו: כיצד הוא תופס את עצמו, למה הוא מייחל, את מה הוא מעריך.
את כל אלו מספר הייאוש באופן ארסי שניתן לתרגם לשפה חיובית.
הייאוש שלך הוא הנגטיב של התקווה שלך ולכן תלמד ממנו את היפוכו – ובכך תתחזק.
הרי יכולת לחיות סתם.
יכולת להישאר בצד.
לשרוד. להתקיים.
להתנהל באופן מכאני בעולם הזה.
אם היית מצליח – זה היה ודאי פחות כואב.
פחות מתסכל.
אבל אתה אינך מוכן להיות מאלו שגזרו על עצמם מיתה בחייהם.
אתה חפץ חיים( ).
מצפה לאמת גדולה שתתממש בחייך.
למיצוי של גופך, נפשך, רוחך.
לגילוי מתמיד. לערנות פנימית.
לכן אל תתפלא על הייאוש.
הוא נחלתם הבלעדית של המקווים והמתגעגעים לחיים אחרים.
אל תרפה בגללו.
הוא מחיר הכרחי לתביעת הגודל.
אבל לא רק מודעות לשאיפה נחשפת ברגעי הייאוש.
נפתחת שם גם הזדמנות חד-פעמית,
הזדמנות להתמודדות עם כמה וכמה פגמים,
ואולי אפילו עם כל העיכובים שמצרים על הנפש:
כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ אָדָם שֶׁהוּא עָלוּב, רֵיקָנִי;
אֵין לוֹ אֱיָל רוּחָנִי, וְנוֹפֵל הוּא וּמִתְמוֹטֵט –
יֵדַע שֶׁאוֹר גָּדוֹל מוּכָן לְפָנָיו.
וְכָל הַגֵּרְעוֹנוֹת, הַבִּטּוּלִים,
– בֵּין הַמַּעֲשִׂיִּים, בֵּין הָרוּחָנִיִּים,
בֵּין הַחִיּוּבִיִּים בֵּין הַשְּׁלִילִיִּים –
שֶׁל כָּל יְמֵי חַיָּיו הִנָּם מִתְיַצְּבִים לְפָנָיו,
וְכָל עֲווֹנוֹתָיו מְעִידִים עָלָיו.
וַהֲרֵי הוּא תּוֹהֶה, מִתְחָרֵט מִתּוֹךְ מַכְאוֹבִים רַבִּים,
וְהוּא מִתְרוֹמֵם וְשָׁב,
יוֹצֵא מֵעֹמֶק הַתְּהוֹם אֶל גִּבְעַת הָרוּם,
מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל.
הבנת-על שמלווה מגבוה את כל התהליך היא הידיעה ש'אור גדול מוכן לפניו'.
כלומר, שתחושת העליבות והריקנות מזמנת את האור הגדול, מכינה ומכשירה אותו.
ה' עימו
תחושת העצבות החדה כתער מעידה על כך שהיא מרכזת בתוכה חסרונות רבים שנוצרו במהלך החיים.
כעין מכולה שנאספו בה דפוסים שליליים רבים שיורדת עם מנוף הישר אל תוככי הלב.
במצב כזה המפגש הישיר של האדם עם כל חולשותיו מסב צער ומרירות
ובמקביל הוא הזדמנות מחודשת להתייחס אל אותן חולשות בבת-אחת.
חלקן הגדול נשכח מן הלב, נעלם בתהומות.
חלקן נדמה כאילו טופל, אבל התהליך נעצר באמצע מסיבות שונות.
וכעת כל החולשות מגיעות ומתייצבות לפניו.
כל עוונותיו מעידים עליו במקהלה.
כעת הבכי מציף, אבל יש בו לא רק חוסר אונים אלא גם פריצת דרך.
כעת ניתן להשיב. ניתן לחולל שינוי. להתחרט. להתייסר ולהשתחרר מהעול הרובץ.
זהו רגע טעון, טעון מדי,
שבגלל הדחיסות של השלילה שבו ניתן להבקיע דרכו מחסומים שנוצרו במשך שנים.
הצירוף של כל החולשות לכדי מסה קריטית מספק בהירות שאי אפשר היה להשיג קודם לכן.
בהירות של מיאוס מן המצב הקיים, ודאות של הרצון העז לנפץ אותו.
רגע של זעקה איומה, של תפילה חסרת מעצורים,
שמסוגל לחלץ את הנפש למרחב חדש – מעומק התהומות אל הרי הרוממות.
בתנאי שהאדם אמיץ דיו כדי לא לקרוס תחת התחושות הכבדות הפוקדות אותו:
וּבְדֶרֶךְ יְצִיאָתוֹ וַעֲלִיָּתוֹ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מְדוֹרֵי חֹשֶׁךְ
שֶׁמְּשַׁעְמְמִים אוֹתוֹ כָּל-כָּךְ;
אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ כִּי רַחוּם וְחַנּוּן ה',
וְכִי גַּם כִּי יֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא יִירָא רָע, כִּי ה' עִמּוֹ.
וּמִתּוֹךְ נִבְכֵי תְּהוֹמוֹת אֶל ה' יִזְעַק –
וְקוֹלוֹ יִשְׁמַע, וּלְאוֹר דַּעַת יִקְרָא וְיָאִיר לוֹ,
וְחָכְמָה וְחֶסֶד יִתְמְכוּהוּ וִיעַטְּרוּהוּ,
וּמְהֵרָה יָשׁוּב לְבִצָּרוֹן,
מְלֵא חָכְמָה שִׂמְחָה וּגְבוּרָה.
מה שמחזיק את האדם ברגעים שבהם הוא מבחין בצלו המאיים של ה'מוות' הוא הידיעה כי ה' עמו.
זאת לא ידיעה מעורפלת או נאיבית.
זו ידיעה עמוקה על מידת הרחמים הנטועה בשורשי החיים.
רחמים שעוטפים את התהליך הקשה שהוא עובר ומסייעים לו לצאת ממנו מחוזק ומחודש.
כעין רחם שמאפשר לשלב העוברי למצות את עצמו לקראת הלידה הממשמשת ובאה.
כל זאת בתנאי שהאדם נענה להתמודדות.
מתחרט על העבר, זועק את מבוכת ההווה ומחפש את האמת העתידית.
אז יגלה בקרבו את ה"ליווי" הא-לוהי שמתרחש בתוככי נשמתו.
אז יתממש הקשר הסמוי בינו לבין א-לוהיו שמוביל לבריאה ולהשראה.
שאזכה להיענות להתמודדות.
אמן.