אין לי סיכוי..

אנא ה' הושיעה נאאאאאאאא!

אמן!

אין כזה דבר אין סיכוי,
הבטחה שלי, תבוא לקבוצות ותעשה צעדים, אני לא מבטיח לך נקיות, אבל בעז"ה תמצא את הדרך שלך כדי לעלות על הדרך , קח כוח, תחזיק ידים ביחד וזה יעבוד.

וואו, קראתי עכשיו ברפרוף כמה עמודים בשרשור שלך,
אתה איש חזק מאוד, אם הצלחת לשרוד עד הנה בלי לקחת ספונסר ולקפוץ למים כמו הרבה כמוני, יש לך עוצמות...

יש לך סיכוי וחצי.

אני חושב שיש בינינו קצת מהמשותף, אשמח לשוחח איתך בטלפון, אני שולח בפרטי

לאט לאט חברים! יש ספונסר ויש שלוש קבוצות בשבוע. מתמקד בצעד ראשון.

חסר אונים מול: תאווה, טלפונים, אנשים שלא עונים (כמוני ), ובעיקר - ללכת לישון מוקדם.
הרגשתי אבוד מול זה אתמול. אני גמור מעיפות כבר כמה ימים ובכ"ז לא מצליח ללכת לישון בזמן, יום אחרי יום. אני לא מצליח לקבל עזרה, לא מצליח לאסוף את עצמי רק להיום ולחיות באופן שפוי. 
זה עוד יותר מתסכל כשאני גם נופל בסוף, דבר שמכלה את שארית האנרגיות שנותרו בי.

תודה על החיזוקים אבי גולן ואחיד בשמיא,
וה'אמן' שלך, בעצתך... אני יכולתי כמעט לשמוע אותו מרוב שהוא היה מוחשי...

תודה לכם, המשך יום נקי לכולם:)
 

איזה יופי!
אני כמעט פגוע מרוב שאני בטוח שאני מכיר אותך לגמרי דרך הכתיבה שלך ביומן...

חיים טובים עליך!!!

אהלן חברים,
בנסיון לצאת מהלופ המטורף שאני נמצא בו לאחרונה, הקדמתי להכנס למיטה בכמה שעות טובות.
אבל איך אומרים? "אממה", אני שוכב עם עינים פקוחות לרווחה, ערני כאילו צהריים עכשיו, ומדמיין איך אני חוזר למחשב ולמערבולת הממגנטת שלו, ומחזיר את עצמי לאותו לופ אין סופי (עייפות מחר בבוקר, חוסר חשק לצאת מהבית, חוסר מעש וכו וכו). אני חסר כח ברגע זה.

מה עוזר לכם חברים? תודה מראש.

בד בבד, עולה בי הרצון להשתמש עכשיו ואין לי האומץ להתקשר בשעה כזו לחברים (מן הסתם גם בשעות נוחות יותר לא הייתי מתקשר ) אז אני משתף כאן במקום (למרות שאני יותר  ממפקפק בהשפעת הכתיבה על ההחלמה שלי) שאני חסר אונים מול החשק הזה ואין בי שום כח להתמודד מול הרצון להשתמש.
מבקש מאלוקים שיעזרני ויושיע אותי מהרצונות הללו ואולי גם יטיל עלי עייפות אם אפשר...

תודה רבה.

לא יודע מה להגיד לך
אני איתך

* כשאני לא מצליח להרדם (נדיר) אני שותה *קצת* אלכוהול. אבל זה רק אני.

אם זה עוד רלוונטי אז אני ער כל הלילה. מוזמן להתקשר 

adam1 כתב on 08 יוני 2016 23:54:

יואו! איך שכחתי! הייתי מתקשר באמת. ה' עשה עימי חסד בכל אופן, ונרדמתי חמש דק' אח"כ... פלא.

תודה גם 'החסוי' על העזרה, למרות שאתה צודק שזה רק אתה... אבל אני מאד מעריך את זה.

בוקר טוב:)

איזה יופי לשמוע שה' ענה לבקשתך! בוקר טוב ומבורך!

מצדיע לכם על שעות הקימה בבוקר!
אשריכם תלמידי חכמים.

'אהבת' היקר, תודה על השיתופים המסחררים שלך,
נתתי לי דוגמה יפה איך מתמודדים עם רצון לא בריא,
מבקשים מה' גם רצון לעשות משהוא אחר, אפי' פסיבי, כמו להירדם.

שיהיה יום שמח ומחלים לכולנו
אוהב
פנימה. 
 

אין לי מושג למה הצפיות בשרשור עולות גם כשאף אחד לא מגיב כאן. אולי סתם ברכה משמיים...

רציתי לשתף שכללית עוברים עלי יומיים שלושה נורמליים יותר ומפוקחים יותר. אני הולך לישון בזמן, קם בזמן, משתף יותר, לומד ומתפלל, השבח לא-ל.

רציתי לשתף עוד משהו קטן:
היום ישבתי ולמדתי בכולל, כשלאט לאט תוקפת אותי העייפות וכרגיל אני מניח קצת את הראש כדי "לתדלק" מחדש. לפתע פתאום, כמו משום מקום, קיבלתי את האנדרנלין הזה, הכוח הזה שלוחש לי "למה עייפות? יש משהו מדליק! אפשר לפנטז על ההיא... וההיא? בכלל..." היה בא לי ממש לצאת החוצה, להכנס לשירותים, לפנטז, ולגמור עם זה (ריטואל קבוע אצלי, אגב). פעם זה היה כל כך אגבי אצלי... לגמור עם זה ולחזור ללמוד כרגיל. כל כך פשוט! היום ידעתי שזה גומר אותי, שאני ממוסס את עצמי לדעת אם אני ממשיך ככה.

יצאתי ועשיתי שני טלפונים. לא ענו. בלית ברירה החלטתי שאני מטריד את החבר (תכנית) מהכולל הסמוך ומוציא אותו לשיחה קצרה. חבר כל כך טוב! תמיד מחבק (אשכרה!) ותומך בענווה עם עצות טובות. אז דיברנו ושיתפתי על ה-כ-ל (הוא התעקש...) ויצא לנו לדבר על הקטע האבסורדי הזה - לא משנה אם אהיה שקוע בלימוד עד למעלה מראשי, ולא אהיה רעב או כועס או עייף וכוליה, עדיין תקפוץ לי המחשבה הזו או הקריז הזה בראש שיניא אותי לעזוב הכל ולברוח מטה מטה.

זה המחיש לי יותר מהכל שיש לי משהו. אני אשכרה חולה. נכה. וזה מייאש. זה מייאש כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות "סופרמן" בתחום שלו. אני למשל רוצה להיות ענק בתורה, הכי טוב בתחום. ואני יודע שאף פעם אני לא אהיה "פרפקט" כי תמיד יהיה לי את ה"משהו" הענק הזה מאחורה שיגיד לי עד כמה אני אפס מאופס בקשר לתחום מסויים וכמה אני רחוק מלהיות הטופ.

אז מה הוא אמר לי? שאדם קטוע רגל לא יכול לחלום להיות סופרמן. זאת אומרת, הוא יכול לחלום, אבל מתישהו עם כל הצער והאכזבה הוא יצטרך לקבל את זה שהחיים שלו לא יהיו חיים של סופרמן אלא חיים רגילים, ומאושרים אגב, אבל בתחומים ובמגבלות של המחלה שלו.

יש נכים קטועי רגל. הופכים בשבילם את כל העולם כדי שהם יחיו נורמלי - רמפות בכניסה לבית, רכב מיוחד, כסא גלגלים... אבל הם עדיין יכולים להיות מאושרים ושמחים ותכל'ס, הם חיים. השוני הקטן בבעיה שלי הוא שזו נכות נסתרת ואני צריך להכיר בה. אני צריך לדעת ולקבל את זה שאני נכה. בלי זה אני אמשיך ליפול ולא אגיע לשום מקום (כי הרי אין לי רגליים..) וגם אמשיך להיות מאוכזב מעצמי ומהעולם ולא אדע למה. "הקבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום".

זה לא נתן לי את השוק הזה של העידוד וזה גם לא ניחם אותי האמת, אבל זה חיזק אותי והעמיד לי מראה קטנה. אני חולה ולא בריא וזה עצוב לי. אבל אם אני לא אכיר בזה ואקבל את זה שאני לא סופרמן אני אמשיך להיות עצוב ומתוסכל עד שאתכווץ לתוך עצמי לגמרי. אם אקבל את עצמי? יש לי סיכוי לחיים מאושרים ומלאי משמעות והישג, גם בתור נכה. ע"ע סטיבן הוקינג.

קשה לי לומר אם אני שמח או עצוב, מעודד או פחות. אבל אולי ככה מרגישה קבלה.. להשלים עם עצמי, לקבל את הפגם שלי ולהכיר בו. קצת מעודד, וגם קצת עצוב. אבל אז הגיע החיבוק...

תודה על ההקשבה:) ערב טוב לכולם.
 

מבאס! אין מצב שאהיה מצוין בתחומי?! 
אוהב.