שבע יפול צדיק וקם. זו הייתה התפילה שלי שנים רבות. הדגשתי את 'הוקם'.
צעקתי אותו. בכיתי אותו. הייתי אדיש אליו...
חלק מן הניסיון של הקימה היה הניסיון לטשטש את הכאב בו אני נמצא. מבחינת אחרים הכל היה 'כרגיל', רק אני ניסיתי 'לקום' מבפנים אחרי 'שבר', אך לא לשדר החוצה לא את הקימה ולא את השבר.
לתפקד מבחוץ, ולתקן עצמי מבפנים.
באתרא קדישא הדין התחלתי סוף סוף לתת לשבר לפרוץ החוצה. הדברים אכן לא פשוטים. אכן קשים. אכן מעוררים בי תחושה של כאב ורחמים עצמיים אפילו...
אבל לפחות יש מישהו, או ליתר דיוק קבוצה של אנשים, שמסוגלים לשאת אותם איתי.
אחר כך תחושת האחווה הזו התחלפה בתקווה, יש גם דרך לא רק לשרוד אלא להתגבר.
אחר כך, בתחושה של אחריות. החיים שלי בשינוי. על כלל חזיתותיהם...
אחר כך, בתחושה של שמחה ואהבת אדם ואלוהים על השינוי הזה...
זה פחות או יותר מה שאני מציע גם לך - לשתף. אתה בכיוון הנכון. תן לנו להכיר אותך יותר מבפנים. אל תתבייש.
אחר כך, כשתקראה שאנחנו באמת מבינים, אם נציע לך דברים תאמין להם, ותוכל לקחת אתך דרך התמודדות שייתכן ולא חווית בעבר. אחר כך, החיבור שלך אל הפיתרון כבר יעשה את ההבדל...
אתך
נתן במתנה