סוגרים כבר 40 ימים. אני חושב שבמשך 25 השנים האחרונות בהן סבלתי מההתמכרות לתאווה, הצלחתי רק פעם אחת לשבור את השיא הנ״ל. זה היה כשהייתי מאוהב עד כלות. ולא, אהבה זו לא הסתיימה באושר ועושר וטוב שכך. סתם עוד הטעייה של הלב, שגרמה לכאב שלא ניתן לתארו במילים. החיים מסתבר, אינם גן של שושנים. בהחלט הזדהיתי עם הדברים שנכתבו לאחרונה, על כך שדווקא מכיוון שהדבר חשוב לנו, אנו מדחיקים אותו. החלק הקשה ביותר בשבילי בקריאת המדריך, היה להבין כי מדובר בבעיה כרונית. מה לעזאזל חשבתי לעצמי אחרי 25 (!!!) שנים של התמכרות לתאווה, עם אלפי ניסיונות כושלים וכואבים להילחם בה? שהבעיה תיעלם מעצמה ביום בהיר אחד?. ניפוץ אשליה זו, היה החלק הכואב ביותר בשבילי. הרגשה כי אני מצורע. תודה לאל, המלחמה הראשונה בתאווה לאחר ההתוודעות לאתר, נחלה הצלחה כבירה. ואם הצלחתי לעמוד מול התאווה 40 ימים, אוכל גם לעמוד מולה בשנה הקרובה ובמשך שארית חיי, בעז״ה. אבל כרגע, אני רק מתרכז בלעבור את היום הנוכחי בנקיות. נראה כי המרחק הקצר להכאיב ביני לבין הקלדת צירופים שונים המובילים לכיעור נורא, הפך פתע רחוק מאוד. אכן, לאחר תקופה ראשונית קשה, ישנה נסיגה בתאווה ובמובנים מסויימים המלחמה הופכת לקלה יותר. ברם, מדי פעם מבליחות מחשבות שטנה במוחי ומזכירות לי, כי אסור לי להדחיק את מחלתי ועליי להמשיך ולעמוד על המשמר. אני מניח שאם אמשיך בחיי ואדחיק את הפרק האפל שבהם, אחזור לסורי ואסור לזה לקרות. לא עוד. אני מאחל לכולם הצלחה בעזרת האתר שהוכיח את עצמו, לפחות בשבילי, ככלי האפקטיבי ביותר והיחיד שעובד, ושנזכור לעמוד על המשמר ולתחזק את הצלחתנו. וכן, אחיי היקרים, מכיוון שכולנו זקוקים לתמיכה, שהרי חלק מההתמכרות נובע מבריחה מהכאב שבליבנו, חיבוק חם ואוהב, חזקו ואמצו אחיי היקרים!
