אסירות תודה על שיש לי נכונות לוותר יותר על המחשב
אסירות תודה על יותר פעילות בחיים האמיתיים

בכניעה-וויתור שלי (לפחות רוצה שיהיה לי..) יש הרבה זוויות, בימים האחרונים אני מתחבר יותר לרעיון הפשוט, בלי הרבה ויכוחים בתוך עצמי, - לא יתכנו לי חיים וחופש וגם תאווה.
בדיוק כמו בסיפור עם הקוף בספר הלבן שמצוטט כאן. חייב להרפות בשביל לקבל חיים וחופש. מתחבר גם לסיפור השני שם, מפחד שאם לא תהיה לי תאווה ולא בריחות נוספות - שאאבד טעם בחיים. שאפול לידי הפחדים והכעסים והטינות שלי. (כאילו בתאווה הם לא שולטים בי..). אבל לא. אני בסך הכל יורד לחיים האמיתיים. יש התמודדויות, אבל אני חי! אלוקים יעזור לי כשאמסור לו.
לפעמים אני מרגיש לא מחובר ואומר לעצמי "מה אני בכלל עושה כאן? אולי אני לא כזה.." בורח מהעבר. לפעמים אני עובר הרחק לעתיד ומתחיל לדמיין איך ייראו המסרים המדהימים שלי כמחלים דגול.. ואלו הדרכות נפלאות אתן לספונסיים..
גם העניין הזה כתוב בספר הלבן: "איננו יכולים לראות את האמת על עצמנו, כי אנחנו אבודים בתוך עצמנו. ולמשך זמן מה אנחנו סובלים מראייה צרת-אופקים, מקוצר-ראייה, רוחק-ראייה, אי-מיקוד בראייה, או מכל הבעיות האלה יחד - הכל חוץ מראייה תקינה." (עמוד 73)
עושה לי טוב למצוא את עצמי בספרות..

היום תוך כדי שקראתי בספר הלבן אח שלי אמר לי משפט נחמד על מכורים: "מכור להימורים מוכן להתערב איתך שהוא לא מכור"
הממ.. מה זה קשור אלי? אני עלול להשתמש בשביל לברוח מההכרה במחלה שלי. למען האמת בעבר השתמשתי לא פעם ולא פעמיים כדי "לבדוק" אם אני עדיין מכור אחרי X ימים נקיים. מכור.

העכב"ר תקף אותי קשות היום. הייתי רעב והגעתי לעמדת העבודה שלי. מוקדם יותר נתתי רשות למישהו לעבוד במרחב המחיה הפרטי שלי.. הוא השאיר בלאגן וחפצים זרוקים בכל הכיוונים.. (או שאני מתמקד במה אני יכול לתפוס טינות..)
אז דיברתי לא יפה וקצת פגעתי. כמובן שהקורבן הראשי הוא.. אני.
הטינה והכעס והתסכול העצמי הרעילים נספגו בתוכי וכמובן שגברת תאווה מיד מציעה את שירותיה..
אסירות תודה על נכונות להתנצל ועל טלפונים

משתדל להחזיק שוקולדים בהישג יד כהמלצת הספר הגדול

אני עדיין לא בצעד 4, אבל אני בהחלט רואה את הרעילות של הטינות על החיים שלי.
רצונך ייעשה.

כמוני כמוך! 
בהצלחה אח יקר!!

מרגיש כל כך מנותק, לא שייך, שלא מבינים אותי, שאף אחד לא אוהב אותי, שאני לא מסוגל מצליח ליצור קשר אינטימי וחיבור אמיתי. אולי אני מתגלה כנכה אהבה. זה כואב!
גם כשאני בא עם כוונות טובות ורצון טוב פנימי - אני נצמד מהר לטינות וציניות. אני פשוט מכור לקשר השלילי.
מתוסכל לגמרי, והפעם אני יודע שהבעיה היא בי. הצד שמולי לא אשם.
חסר אונים וקצת מיואש.

אבל הי, לפחות אני לא משומש.
"אני מודה לאל על הטוב ועל הרע-לכאורה ההכרחיים לצמיחתי. רצונך ייעשה, לא רצוני". (הספר הלבן עמ' 75)

היי!
אוהבים אותך... 

אני כזה חולה יחס
ומצד שני בורח ממנו
יש איזה סרט שרץ לי בראש כבר משהייתי ילד קטן, שאני אחטוף איזו פציעה (חלילה) ויאשפזו אותי בבית חולים ואז כולם ירחמו עלי ויאהבו אותי ויתייחסו אלי בחום ואהבה, ואני ארגיש אחדות עם כולם..
חשבתי על זה היום שאם יקרה כזה דבר, ואשתף את החברים בתוכנית כל החברים יאהבו אותי ויתייחסו אלי
יש בתוכי חלק שמוכן לקבל אפילו פגיעה קשה בגוף וכאבים בשביל פנטזיה למלא את הרעב הרוחני.
ילדותי, אבל זה אני.

למען האמת אני נזכר עכשיו שבילדותי פעם כמעט דחפתי רגל מתחת גלגל של אוטובוס מתוך שובבות ושמעתי ילדים שטענו שזה לא עושה כלום, אולי בגלל זה (?). אסירות תודה לאלוקים ששמר עלי.

את חטאיי אני מזכיר היום, כשהייתי בחור אושפזתי בביה''ח והצלחתי לשכנע את הצוות להשאיר אותי עוד יום באשפוז ורק כדי שאוכל לספר שהייתי מאושפז שלשה ימים ולא יומיים..

תודה לכם על הכנות

אסירות תודה על שאני מרגיש הרבה פחות משועמם ביום-יום, ההחלמה תופסת לי הרבה זמן (כתיבה 15+ דקות, קריאה 40~ דקות, טלפונים 15~ דקות, צעד 1 30+ דקות), ואני נהנה מכל רגע. סוף סוף אני עושה מה שצריך למען החים שלי ולא מצפה מאנשים אחרים ש'יתקנו אותי'.



אסירות תודה גם על יותר כנות שאני מרגיש בחיים בכלל. מרגיש פחות צורך לעשות הצגות ולהסתיר את עצמי הפנימי ואת מה שאני מרגיש.



אתמול קבעתי פגישה במקום מרוחק, לצורך זה פיניתי שעתיים מסדר היום שלי. אותו אדם שכח להודיע לי שהוא לא יגיע, ומצאתי את עצמי מסתובב ברחובות שיש בהם הרבה תאווה.. (א"ת על טלפונים). התקשרתי אליו, הוא חבר קרוב ויודע שאני בתוכנית, שאל אותי אם אני מוחל, אמרתי בכנות ש"מה כבר יקרה אם אני אמחל". הוא אמר שבתוכנית מוחלים וכו'.

לא אמרתי לו, אבל טעות חמורה. יסוד בסיסי לדעתי -לא הצעדים מפעילים אותך. אתה עושה את הצעדים.

אם אני לא במקום של כנות, וכניעה שבאמת אני מוחל מבפנים - רק יזיק לי למחול בפה.

כנ"ל בכל הצעדים. אם אני רק רוצה "לצאת מזה" ולכן רוצה שהצעדים ישחררו אותי, זה לא יעבוד. אני צריך להגיע לנקודה שאני ארגיש אבוד לגבי החיים שלי ושהכניעה תבוא מבפנים.

מרגיש שצעדים צריכים לבוא מבפנים החוצה, ולא להפך.

חלמתי ששתי בנות משפחה קרובות הן סקסוהוליסטיות
מה שמצחיק זה שבחלום זה נתן לי איזו הקלה, "עכשיו הכל מובן!"...
(יתכן שבעצם זו השתקפות שלי עצמי, עכשיו הרבה דברים הזויים שעשיתי מובנים, כי אני מכור לתאווה)

יש פוסטים שאני קורא בפורום ואני אומר " איזה אנשים חמודים יש פה"...

לאלכוהוליסטים המחלימים הראשונים, שמתוך החוויות שלהם התגבשה התוכנית של 12 הצעדים, הייתה אמרה קשוחה: "תמצאו את אלוהים או תמותו!" האלכוהול היה דרך להרוס את הגוף. במובן שונה, זאת גם הדילמה שלנו: תמצא את החיבור האמיתי שלך או שתאבד את עצמך!" לתאווה יש דרך להרוס את הנשמה. (הספר הלבן עמ' 93).

רציתי לכתוב על זה כמה דברים שאני מרגיש, נדמה לי שקצת שכחתי..
אני מגלה שמעבר לתאווה בה השתמשתי משלב מאוד מוקדם, פגמי אופי רבים וניתוק היו השורשים הרעים עליהם צמחה המחלה שלי. הלכתי ואיבדתי את עצמי בצורה מבהילה. וגרוע מכל, הכחשתי. אני הרי הכי עדין, הכי צדיק, הכי חכם והכי נורמלי!
התאווה תמיד הייתה שם וכיסתה על פגמי האופי הבלתי נסבלים, ואיפשרה להם להמשיך להשתלט עלי.
התאווה הפכה לדבר בפני עצמו והרחיקה אותי מעצמי, מהחברה ומפעילות בריאה.
עוד פרדוקס של מכורים, הדברים שהכי הורסים אותי - אני חלש מולם וחסר אונים.
חייב את אלוקים היום.

כמה כיף לחיות חיים מחוברים ולא משומשים. אסירות תודה.
כמה מסוכן לסמוך על עצמי.
 

כל הכבוד
אתה מדבר החלמה.
כיף לישמוע (ליקרוא) אותך.
אני מתחזק כאן.

אסיר תודה, היום שלי כל כך עמוס בפעולות ועשיה בריאה, מספק הרבה יותר.
הקריאה לוקחת לי הרבה זמן, אסיר תודה. יש לי הרבה פחות זמן לשוטט באינטרנט, יש לי מה לעשות כל הזמן ואני נהנה מכל רגע.
אסיר תודה..

סתם חשבתי היום על המושג "ניצחון גובר והולך על התאווה"
ראיתי כאלו שהניצחון שלהם גובר, וראיתי גם כאלו שהניצחון שלהם 'הולך'..
מקווה שנהיה בין הראשונים.