העתקתי על הצעד הראשון
מפה - זה ארוך אך שווה קריאה בעיון.
בהצלחה אח יקר.
צעד ראשון - כניעה
הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו
כשהתוודעתי לתוכנית הייתי במצב נפשי קשה מאוד והייתי בחוסר אונים מוחלט מול התאוה, ידעתי שאם לא יחלצו אותי דחוף מהבוץ הזה שנקרא תאוה, אני אטבע שם למוות. היום לאחר כמה חדשי נקיות אני יודע שאינני ולא הייתי חסר אונים מול התאוה, 'אני חסר אונים מול עצמי', כל הנהגותי ודפוסי חיי הינם חולניים, ככל שאני מעמיק אני פוגש בתת המודע דברים חולניים נוספים.חפירת הבורות. אחרי שהכשרנו את הקרקע לבניה, אנו עומדים כעת על קרקע מוכנה, הגיע הזמן להתחיל לחפור בורות בשביל להכין את היסודות של הבנין. שלב זה של חפירת הבורות ליסודות, הוא חשוב וחיוני ביותר, ללא חפירה זו, אי אפשר להעמיד בנין, זהו השלב הראשון בהקמת הבנין. ככל שנעמיק יותר בחפירתם, וככל שיהיו יותר בורות, כך היסודות יהיו יותר חזקים, ונוכל לבנות עליהם בנין גדול יותר ויציב יותר, אבל אם ח"ו לא נעשה אותם בצורה טובה ומדוייקת, מי יודע מה יוכל לקרות לבנין במשך השנים כשהוא יהיה בנוי.
א. הגענו ב"ה לשלב המעשי, אנחנו מתחילים לצעוד, אנו דומים לתינוק שנועל נעלי צעד ראשון ומתחיל ללכת, פסיעה ועוד פסיעה ללא פחד, לא התמכרנו ביום אחד, ולא נוכל להחלים ביום אחד, נתחיל לצעוד לאט ובביטחה עד שנוכל ללכת ואפילו לרוץ ללא חשש.הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאוה. כשאנחנו מודים שאנחנו חסרי אונים, שאין לנו את הכח, הפסקנו כל כך הרבה פעמים להשתמש אבל לא הצלחנו להחזיק מעמד, עם כל הרצון הטוב איננו יכולים לעזור לעצמנו, אנחנו לא מסוגלים, אנחנו עומדים כשבר כלי, כשאנו תקועים בין הפטיש לסדן, להמשיך להשתמש בשום אופן איננו רוצים, ולהפסיק איננו יכולים, אנו מבינים בשכל כמה זה מזיק לנו וכמה איננו רוצים את זה, אבל כשמגיעים לרגע אמת אנו שוכחים הכל ונופלים. אם כן, מה נעשה?!כשאנו מגיעים למצב שאנחנו באמת חסרי אונים, נוכל להתחיל להכנע, ככל שנהיה יותר חסרי אונים, ככל שנפנים יותר את המצב, נוכל יותר להכנע. אמנם עלינו לדעת שכשמדברים על כניעה, אין הכוונה להכנע למחלה, להתיאש ולהרפות ולא לעשות כלום. הכוונה של הכניעה היא, כניעה נפשית, תמיד חשבנו שאנחנו שולטים, שאנחנו יכולים, שאנחנו נצליח, שאנחנו, שאנחנו, שאנחנו..., הכניעה היא להבין כמה אנחנו לא יכולים, כמה אנחנו צריכים להיות ערים למה שאומרים לנו, וככל שנכנע יותר, נרפה יותר, וניתן פתח יותר גדול לעזרה חיצונית להכנס, וההצלחות תהיינה גדולות יותר.במקרים רבים אנחנו משוכנעים שאנחנו נכנעים, אנחנו באים מתוך כאב אמיתי ומודים שאנו חסרי אונים, ומוכנים לעשות את כל מה שיאמרו לנו, ואנחנו בטוחים שעשינו את כל מה שביכולתינו לעשות, ובכל זאת אנחנו לא מתקדמים, ואנחנו עומדים ותוהים, מדוע אנחנו לא מצליחים, האם התכנית לא יכולה לעזור לנו, או שעדיין לא עשינו את כל המוטל עלינו?!אבל זאת עלינו לדעת, שדרגות הכניעה רבות הן, וככל שנכנע יותר, כניעה אמיתית ועמוקה יותר, כך ההצלחות יהיו בס"ד גדולות יותר.נמשיל את הדבר לשלשה בני אדם שבאו אל הרופא, לראשון הרופא אמר שיש לו וירוס והוא צריך לשכב שלשה ימים במטה, לשני הרופא אמר שיש לו איזה חיידק והוא צריך לקחת אנטיביוטיקה במשך עשרה ימים, ולשלישי הרופא אמר שיש לו גידול ממאיר והוא צריך לעשות הקרנות פעמיים בשבוע במשך חדשיים.נעמוד מן הצד ונתבונן משני היבטים על שלושת האנשים הללו. ההיבט הראשון, למי הרופא אמר לעשות דבר קל ולמי יותר קשה. ודאי שלשכב במטה ולנוח, קל יותר מלקנות אנטיביוטיקה ולהקפיד במשך עשרה ימים לבלוע את הכדורים, ושניהם קלים יותר מלעשות הקרנות פעמיים בשבוע.וההיבט השני, מי יקפיד יותר לעשות את מה שהרופא אמר. הראשון שצריך לשכב במטה, אחרי יומיים של מנוחה כבר נמאס לו לנוח, ואז אם הוא מרגיש טוב יותר הוא יקום וילך לעבודה. השני ישתדל באמת להקפיד על דברי הרופא, אבל אם הוא שכח פעם או פעמיים לבלוע את הכדור, זה לא סוף העולם. והשלישי, עם כל הקושי והכאב הכרוך בהקרנות, הוא יקפיד על זה במאה אחוזים, כיון שהוא יודע שחייו תלויים בזה.נמצא שיש כאן דבר והיפוכו, הראשון שהכי קל לו, הוא הכי פחות יקפיד על דברי הרופא. השני שקצת יותר קשה לו, יקפיד קצת יותר. והשלישי שהכי קשה לו, לא יוותר על קוצו של יוד מדברי הרופא.למי מתוך שלושת החולים הללו נשווה את הכניעה שלנו, עד כמה אנו מוכנים לעשות את כל מה שאומרים לנו?אנחנו באים ומודים שאנחנו חסרי אונים, מכל הלב אנחנו מרגישים שחיינו בלתי ניתנים לניהול, אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיאמרו לנו, הכל הכל הכל. ואז בין יתר הדברים אומרים לנו להתקשר כל בוקר לחבר, ואנחנו מתלבטים בקול: 'הכל אני מוכן לעשות, אבל להתקשר בבוקר זו קצת בעיה, בבוקר כשאני קם אני מארגן את הילדים ומיד הולך להתפלל, ומשם יש לי הסעה לכולל, אני כל הזמן עם אנשים ואיך אני יכול להתקשר?!'דבר נוסף אומרים לנו, מומלץ לקרא מהספרות של התכנית כל יום לפחות עשר דקות. וכאן אנחנו נחרדים 'זו בעיה גדולה, אין לי היכן להחביא את הספר בבית, בכל המקומות אשתי עלולה למצא אותו, והיא כמובן לא יודעת עלי כלום, ובכלל באיזה מקום אני אוכל לשבת בשקט למשך עשר דקות כדי לקרא בספר?!'דבר נוסף אומרים לנו, להשתתף בקבוצה לפחות פעם או פעמיים בשבוע, כדי להתחבר להחלמה. ועל זה אנחנו ממש מתקוממים 'הקבוצה כל כך רחוקה, לוקח לי שעה נסיעה לכל צד, ובכלל זה בדיוק בשעה שיש לי שיעור שאני לא יכול להפסיד'.אחרי כל האמת והדברים האלו, ועוד מקרים ותירוצים נוספים שלא העלינו על הכתב, האם הכניעה שלנו היא אמיתית כמו מי שחייו תלויים לו מנגד, או שאנחנו מרשים לעצמנו קצת ויתורים פה ושם?! זהו חומר למחשבה...הכניעה היא ים שאין לו סוף, כשאנו מגיעים אל התכנית יש לנו את הנחישות להצליח, יש לנו נכונות להשקיע, בלי נכונות איננו יכולים להתחיל, אנחנו מתחילים את הצעד הראשון עם נכונות, אנחנו נכנעים ומודים שאנו חסרי אונים, במקרים רבים זה רק דקלום מן השפה ולחוץ, אמרו לנו להודות שאנו חסרי אונים ואנחנו עושים את זה, אנחנו מודים שאנחנו חסרי אונים, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. אם נתמיד בזה, אם נמשיך להודות בחוסר אונים, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, לאט לאט נתחיל להרגיש באמת שאנו חסרי אונים, הכניעה תחדור אלינו יותר ויותר.כל חיינו תלויים בכניעה, אסור לנו להסיח את דעתינו מהכניעה אפילו רגע אחד, כמו נהג שנוהג במשך שמונה שעות רצופות, והוא מרוכז בכביש במשך כל זמן הנהיגה חוץ מדקה אחת בלבד, האם הוא יגיע ליעדו?! כל יום שיעבור עלינו בכניעה, הכניעה שלנו תשתנה, הכניעה שלנו היום היא לא מה שהיתה אתמול, ומחר תהיה לנו כניעה שונה מהכניעה של היום, ככל שנכנע יותר נוכל יותר להתקדם בבניין החיים, על כל צעד ושעל אנו צריכים את הכניעה, וכדי להתקדם בשנים עשר הצעדים צריך עוד ועוד כניעה, לא נוכל להתקדם לצעדים הבאים ללא כניעה נוספת, נצטרך לטפס לאט לאט בדרגות הכניעה, ולכל צעד וצעד נוסיף עוד ועוד כניעה, וכך בעז"ה נבנה את חיינו.כשאנחנו נכנעים אנחנו מתחילים להבין מהי המחלה שלנו, פתאום אנחנו שמים לב לדברים שלא חשבנו עליהם ולא זיהינו אותם קודם, אנחנו רואים שכשאנחנו במצב עכב"ר (עייף, כועס, בודד, רעב) רף הסיכון שלנו גבוה יותר. אנחנו מתחילים לחשוב פעמיים על דברים שנראו לנו עד כה פשוטים, ולפעמים אפילו דברים שהיו נראים לנו חיוביים, שעשינו אותם מתוך רצון להיות טוב, אנחנו מגלים שיתכן שאצל אנשים אחרים הם חיוביים אבל אצלנו הם שליליים, לדוגמא, הרבה מבינינו, כל חייהם רצו להיות טובים, לעבוד את ה' באמת, ובעקבות התסבוכת אליה נקלעו, ועברו על איסורי תורה, הם התחילו בתהליך של חזרה בתשובה, והתחילו להרבות בלימוד ותפילה ובתעניות וסיגופים, כדי לכפר על חטאיהם.במבט ראשון זה נראה חיובי מאוד, כך אכן צריך לנהוג, כמו שכתוב בספרים הקדושים, וכמו שכל בר דעת מבין. אבל במחשבה שניה, צריך לבחון כל דבר לגופו, אדם יכול להרבות את שעות לימודו, ובתת מודע בעקבות זה להיות עייף וכועס, וזה עלול להוביל אותו היישר אל התאוה, או שאדם יצום, ותוך כדי הצום כשהוא רעב ואולי גם עייף וכועס, הוא יפצה את עצמו בנפילה כואבת.במקרים רבים אנחנו עלולים לעשות דברים חיוביים כדי לחפות על עצמנו, כדי לשפר את ההרגשה הרעה שלנו, לאזן קצת את המצב הרוחני הירוד שלנו, נתאמץ לעשות דברים שהרבה אחרים לא עושים, כדי להרגיש טוב עם עצמנו, הנה אנחנו לא כל כך גרועים, אנחנו יותר טובים מהסטנדרט, אנחנו עושים דברים בהתנדבות, דברים שאיננו חייבים לעשות. זה מרגיע קצת את המצפון, ונותן לנו לגיטימציה להמשיך להשתמש.אין ברירה, אנחנו חייבים להכנע, ולהבין שלא כל מה שנראה בעינינו חיובי, הוא אכן כך. החיובי והשלילי הם לא שחור ולבן, יש הרבה אפור באמצע, וצריך להתיעץ על כל דבר ודבר, לבחון אותו נכון מכל הצדדים, ולהמנע מדברים שעלולים להיות בשבילנו מסוכנים.ככל שנעמיק יותר בענין, נגלה דברים נוספים שכלפי חוץ נראים חיוביים, ובשבילנו הם הרסניים, לפעמים יש דברים שאנחנו עושים, ויש לנו נימוקים כל כך יפים ומשכנעים שזה מה שצריך לעשות. אבל מי יודע אם לא כל ההסברים הכי נפלאים הם לא נגיעות אישיות בתת מודע, אנחנו חייבים להיות עירניים לזה, ולדון ולהתייעץ על כל צעד ושעל.וכאן נשאלת השאלה, והנוגדנים שלנו עולים לרמת כוננות, איך יתכן שאנו שוגים ולא מנהלים כראוי את חיינו, הרי יש בינינו אנשים שבתחומי העיסוק שלהם מאוד מצליחים, כלכלנים, רופאים, יועצים, מחנכים, עורכי דין, או בעלי מקצוע חשוב ואחראי אחר, ולכאורה זה סותר אחד את השני, אדם שיכול לנהל מפעל או כל דבר אחר, לא יוכל לנהל את חייו שלו עצמו?האמת היא ששאלה זו היא נקודת המפתח של צעד זה, ההבנה היסודית והבסיסית מה היא ההתמכרות ומה היא הכניעה שבצעד זה. אנחנו אנשים רגישים שכל דבר קטן שקורה לנו, שאומרים לנו או שחושבים עלינו, עלול לנהל אותנו, להוציא אותנו משלוותינו ולגרום לנו לחפש ריגוש, פיצוי על הקשיים שלנו, וכשאנחנו נמצאים בתוך מערבולת זו, אנחנו עלולים לאבד את השפיות לאותם רגעים, ולעשות מעשים שלאחר מכן נראים לנו מוזרים, ולכן "אבדה לנו השליטה על חיינו". אבל בחיי החברה, כשאנחנו עוסקים בדברים חיצוניים מאיתנו, בדברים שלא מתנגשים ברגשות שלנו, אנחנו יכולים להיות אנשים חכמים מאוד, ולשקול ולהחליט דברים חשובים ולבצע תפקידים רגישים ואחראים במיוחד, שצריך בהם הרבה שיקול דעת, והדברים לא סותרים.
ב. בצעד זה אנחנו בונים את התשתית לכל החיים, אם לא נכנע, אם לא נבין ונפנים שאנחנו חסרי אונים, אם נחשוב שאנחנו יכולים עדיין להסתדר לבד, אין סיכוי שיהיו לנו כוחות לעבוד ולהתעלות דרך שאר הצעדים, כל עוד לא נדע שאנחנו חייבים, כל עוד לא נחוש שאין לנו ברירה, כל עוד לא נפנים שלולא שנעבוד חיינו אינם חיים, לא נוכל להתחיל לעבוד.אבל כשאנו מיישמים את הצעד הראשון ומודים שאנו חסרי אונים, ואנו מוכנים לעשות הכל, אנו יוצאים מעצמנו ופותחים את הפתח לקבלת עזרה מבחוץ, זהו הבסיס שעליו נוכל לבנות את שאר הצעדים, וזוהי מטרת הצעד הראשון, להודות בחוסר אונים כדי לפתוח את הפתח לקבלת עזרה.אנחנו פשוט יוצאים מעצמנו, ועל ידי זה אנחנו מעלים את רף המאבק מתת מודע למודע, כיון שההתמכרות היא שאין שכל מול הרגש, ועל ידי עשיית צעד ראשון אנחנו מעלים את השכל לרמה של מלחמה עם הרגש, כשעדיין יש מלחמה ביניהם, אבל השכל לאט לאט עולה יותר ויותר מהתת מודע למודע.ללא כניעה אי אפשר להתחיל בשום אופן, לא נוכל להודות שאנו חסרי אונים מול התאוה, וודאי שלא נוכל להודות שאבדה לנו השליטה על חיינו.כשהגענו לתכנית חשבנו הנה אנו כבר צועדים קדימה, עצם זה שאנו מגיעים לקבוצות זו כבר הודאה בזה שאנו חסרי אונים וזה כבר בקשת עזרה, וכבר סיימנו בזה את שלושת הצעדים הראשונים, ולא הבנו שכל זה הוא מן השפה ולחוץ, הכניעה האמיתית היא עדיין רחוקה מאתנו מאוד, וכל זמן שלא נכנענו באמת, לא התחלנו כלום.ישנם חברים שמגיעים לקבוצות תקופות ארוכות ובכל זאת לא מצליחים לשמור על נקיון, הדבר שובר אותם ואת האחרים, הנה הם עושים את מה שמוטל עליהם ובכל זאת ללא הצלחה, איך יתכן?! מדוע התכנית לא עוזרת להם להנצל ממחלתם?התשובה היא פשוטה, התכנית אינה תרופת קסמים שכל מי שנוגע בה נהיה בריא, התכנית היא "עבודת חיים", שינוי בגישה ובהבנת החיים, והכניעה היא הכניסה לתכנית, ללא כניעה אמיתית לא עשינו כלום.
ג. להודות בחוסר אונים מתוך כניעה אמיתית. ומהי הכניעה האמיתית? הרי עצם זה שבאנו והודינו שאנו חסרי אונים, נכנענו, בקשנו עזרה, ומה צריך יותר מזה?!התשובה לזה היא, ביטול העצמי, ועוד פעם ביטול העצמי, ועוד פעם ביטול העצמי, וכך הלאה על זה הדרך, עד אין סוף, ככל שנתבטל יותר נתקדם יותר, הכניעה אינה באה ביום אחד, וככל שנתקדם בפעולות, כך יתקרבו הלבבות. נעשה פעולות של כניעה, ואז ניכנע באמת. כל בקשת עזרה מחבר היא כניעה, כל שיתוף פעולה עם המאמן הוא כניעה, פעולות הפוכות הם כניעה, וככל שנרבה בפעולות טכניות של כניעה, כך נצליח להכנע יותר ויותר.במלחמה, כשהאויב נכנע, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה לזרוק את הנשק ולהרים ידים. כשאנו באים לבקש עזרה אנחנו באים אחרי קרב ארוך ומתיש, אחרי מלחמה בת שנים, כשבידינו כלי נשק רבים, עצות מכל מיני כוונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, את הכל כבר ניסינו, ואנו באים לנסות דרך נוספת, אנו מודים שאנו חסרי אונים, ומוכנים לשמוע ולקבל את הדרך החדשה.אבל, אנחנו עדיין עומדים עם הנשק דרוך, בינתים אנו בבדיקה, אנחנו בוחנים את המצב, לראות אם ניתן לסמוך על דרך זו, או שגם זו כקודמיה לא תעזור לנו, לעת עתה אנו פוסחים על שני הסעיפים, אנו עושים מה שאומרים לנו, אנו מתקשרים ומודים בחוסר אונים, אבל במקביל אנחנו עדיין לא מוכנים להרפות, אנחנו מתאמצים בכל הכח לא ליפול שוב, ובד בבד מנסים את הדרך.זה לא עובד כך, בצורה כזו אי אפשר להצליח, כמו אדם שלומד לשחות, הוא מְתַרגל את מה שהוא למד על ידי שחיה עם מצופים, כדי שלא יטבע תוך כדי לימוד, אבל, עד שהוא לא יקבל אומץ לשחות בלי מצופים הוא לא יוכל לבחון את עצמו אם הוא אכן יודע לשחות, כשהוא יוריד את המצופים ויקפוץ למים, הוא אמנם לוקח סיכון, אבל אז הוא יוכל לדעת מה מצבו, יתכן שבפעמים הראשונות הוא לא יצליח, אבל בלי קפיצה זו הוא לעולם לא יצליח.כך אנחנו, כל עוד לא נרפה לגמרי, כל זמן שעדיין נתפלפל ונחשוב, אולי בכל זאת אנחנו אשמים, אולי בכל זאת אנחנו חייבים להתאמץ ולהתגבר, ואולי בכל זאת ניכשל אם לא נעשה כלום, איך אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמינו. כל זמן שנמשיך לבדוק, זו לא הרפיה, וכשאנו לא מרפים אנחנו לא מצליחים. לא יתכן להתחיל קצת, להכנע חצי, לבדוק ולנסות. בשביל להצליח אנו חייבים להכנע לגמרי, בלי פשרות.כשאנו נכנעים, אנו נותנים פתח לעזרה חיצונית להכנס אלינו, נשמע מה שאומרים לנו, ונעשה בלי לשאול שאלות, ניתן לעצמנו צ'אנס. וכשנהיה אמיתיים עם עצמנו ונודה באמת שאנו חסרי אונים מול התאוה, ונהיה מוכנים לעשות כל מה שאומרים לנו, נוכל כבר לראות את האור של הצעד השני בקצה המנהרה, וכך נמשיך פעם אחר פעם, כל פעם שנרגיש קושי, כל פעם שנהיה חסרי אונים נודה בזה.בשלב הראשון נודה שאנו חסרי אונים מול התאוה, זוהי ההתמכרות שלנו, וכשאנו נתקלים בה אנו מרגישים חסרי אונים. אבל בשלב מסויים, אחרי שתירגלנו את עצמנו לזהות ולהודות שאנו חסרי אונים, לאט לאט נבין ונפנים את החלק השני של הצעד הראשון, כי אבדה לנו השליטה על חיינו, לא רק בהקשר לתאוה, התאוה היתה התפרצות ההתמכרות הפעילה, היא היתה הסיפטום שפרץ החוצה, אבל המחלה האמיתית שלנו היא בריחה מהתמודדות, חיפוש של ריגוש כדי לפתור את הבעיות הרגשיות שלנו, וכשנגיע להכרה זו, נתבונן ונראה שדפוסי חיינו נבנו על אדנים אלו, על יסודות לא נכונים, התגובות שלנו כלפי בני אדם מבוססים על דפוסים אלו, החומה הבצורה שאנחנו חוסמים את עצמנו בתוכה, ומצד שני תגובות זעם או שתלטנות, או תגובות נוספות אחרות הם דפוסים לא בריאים, נרצה להשתנות גם בהם. נהיה יותר עירניים כלפי עצמנו, ונזהה מהר יותר את התמודדויותינו וקשיינו, ואז בכל דבר שנרצה להתגבר עליו ונרגיש קושי, נדע שיש לנו כלי עזר להתמודדות, נודה שאנו חסרי אונים, ובעז"ה נצליח.
ד. קשה מאוד לבצע צעד זה, לא קל לומר 'טעיתי', 'נכשלתי', 'אני לא מסתדר לבד', צריך הרבה אומץ בשביל זה, ולא תמיד וגם לא לכל אחד יש את האומץ לומר 'אני מוכן לעשות כל מה שיאמרו לי, בכל מחיר, העיקר להשתחרר מהתאוה'. וכי מי מוכן להודות בתבוסה, מי מוכן לומר 'אני אפס', 'אני לא יודע לנהל לעצמי את החיים'?!סיבות נוספות יש כדי להתחמק מצעד קשה זה, חלקם לפעמים הם סיבות אמיתיות, והם הסיבות הכי מסוכנות בשבילינו, הם מעמידות אותנו בפני מצב קשה מאוד, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, להמשיך להשתמש לא שייך, ולבקש עזרה גם לא ניתן, אז מה יהיה הסוף?!ננסה להביא כמה סיבות שמונעות הרבה חברים מלהתמיד בצעד זה, ואולי דרך זה נוכל לצמוח יחד.בראש ובראשונה עומד האגו, הכבוד העצמי. נתאר לעצמנו מנהל בנק שבבוקר בהיר אחד מזמן את כל עובדי הבנק לפגישה, בה הוא מודיע להם על התפטרותו מתפקידו עקב ניהול כושל בו הוא ניהל את הבנק. האם אי מי יעשה דבר כזה, אם לא במצב של חוסר ברירה?! האם לא כל אחד יחפש את כל האפשרויות להמנע מצעד כזה?! האם הוא לא ינסה להסתיר את כשלונותיו ככל האפשר?!נטפס גבוה קצת, ראש ממשלה פופולארי במיוחד (אם יש כזה דבר), מנהל את ממשלתו ביד רמה, הכל תקין, אין נגדו תיקים במשטרה ואין הפגנות מול ביתו, אבל קול פנימי לוחש לו שלא לזה הוא ציפה, הוא מרגיש שהנעלים גדולות עליו, שהוא לא מספיק מוכשר בשביל להמשיך בתפקיד. האם יהיה לו אומץ בסתם יום של חול להתפטר?! האם הוא יוכל לעמוד מול התקשורת ולספר על סיבת ההתפטרות?!כאלה אנחנו. עומדים באופן קבוע מול התשקורת של עצמנו, אנו מנהלים וראשי ממשלה ועוד ככל העולה על כף הדמיון, של העולם הפנימי הקטן שלנו, ואולי גם של כל הסובב אותנו, ואז לעמוד יום אחד מול המראה ולראות את עצמנו ככישלון, לומר 'נכשלתי בניהול החיים', זו מכה גדולה מאוד לאגו. אבל, אם חיינו חשובים לנו, נהיה חייבים לעשות צעד זה בשביל עצמנו, כמו שידוע שעדיף להפסיד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע, כך גם בזה "עדיף להפסיד את האגו בחיים, ולא את החיים בגלל האגו".הבושה. הבושה הוא נדבך נוסף ועמוק יותר בתוככי האגו, זה לא רק הפסד של כבוד, שיכבדו אותנו פחות, אלא זו גם בושה, אם אנו חושפים את הדברים הרעים שאנו עושים, יראו אותנו בפַּן שלילי, יחשבו עלינו דברים רעים, יתנהגו אלינו כאל פושעים ומנוולים, ישפילו ויבזו אותנו, איך נוכל להסתכל לאנשים בעינים כשהם יודעים עלינו הכל, אחרי שסיפרנו להם מה עשינו בלילה האחרון ומה עומד לנו בראש לעשות בלילה הבא, או ברגע הבא, אנו מרגישים כמו אדם ערום שעומד באמצע הרחוב, כשכל מחשבותינו גלויות לעין כל. צריך הרבה אומץ בשביל זה ולא תמיד יש לנו אותו, אבל דבר אחד נזכור, עדיף להתבייש עכשיו כשאנחנו עושים את מה שביכולתינו, ולא להתבייש אחר כך, אחרי נפילה והידרדרות.הפחד מתגובה. במקרים רבים אנו מוכנים להשפיל את האגו שלנו, ויש לנו את האומץ לספוג את הבושה במעשינו, אבל אנו פוחדים מהתגובה שתהיה, איך ישפטו אותנו, מה יאמרו לנו, אנו פוחדים מאוד מביקורת, עלולים להאשים אותנו או במקרה טוב יותר רק להוכיח אותנו, וקשה לנו מאוד להתמודד עם זה, לא די מה שאנו אוכלים את עצמנו על מצבינו, עוד יוסיפו לנו שמן למדורה ונוכל להכנס לדיכאון מושלם. אבל אין ברירה, זה חלק מהצמיחה שלנו, רק כך נוכל לגדול, זו הדרך היחידה שנוכל לפעול כדי להשאר שפויים, ביקורת בונה היא ביקורת חיובית, אנו חייבים את העזרה החיצונית הזו שמעמידה אותנו מול המראה של עצמנו. אחרת, אם נוותר לעצמנו, אם נתחמק מהתמודדות זו, נשקע שוב מהר מאוד בתהום שממנו אנו כל כך רוצים לברוח, ואת זה אסור לנו להרשות. בעז"ה נתגבר ונתמודד, ונתקדם אל עבר ההצלחה.ההפסד. אנו מעוניינים להתקדם, אנחנו רוצים להיות נקיים ושפויים, אם מתייעצים איתנו ברגע של שפיות מה כדאי לעשות, אנחנו יכולים לתת הרצאה שלמה כמה זה גרוע להשתמש, וכמה כדאי להשקיע בשביל להשאר נקיים, אבל זה לא עומד אצלנו במבחן המציאות, ברגע של אמת, בשעת נסיון, יש לנו פתאום דחף בלתי נשלט, רצון עז להשתמש. ואז, ברגעים קשים אלו אומרים לנו להתקשר ולהודות שאנו חסרי אונים. לא תמיד אנחנו מעוניינים, אנחנו הרי יודעים שאם נתקשר יתכן שנפסיד את השימוש, יתכן שנקבל כח להתגבר, ואנחנו כרגע לא רוצים כח, ברגעים אלו אנחנו רוצים דבר אחד ויחיד, להשתמש. ומדוע שנודה שאנו חסרי אונים?!במקרים אחרים, אנחנו מודעים למצבינו, ועם כל הקושי הכרוך בכך, אנחנו רוצים להציל את עצמנו ולעשות את המוטל עלינו, על אף שאנחנו יודעים שאנחנו יורים לעצמנו ברגל כשאנחנו מודים שאנו חסרי אונים, אנחנו מוכנים לעשות גם את זה. אבל קול פנימי שקט לוחש לנו בתוכינו, נכון, אני נמצא עכשיו במצב שאני רוצה לצאת מזה, אני מוכן לוותר על הכל, אבל מי יודע מה יהיה מחר או בעוד חודש, אני לא יכול עכשיו לסגור לי את כל הברזים לצמיתות, אני חייב להשאיר לעצמי פתח מילוט, שאם פעם אני ארצה להשתמש שתהיה לי האפשרות, אם אני אפתח עכשיו את כל הקלפים, אני אכנס למצב של אל חזור, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי.לפעמים אנחנו יותר בשלים, ואנחנו מוכנים לוותר על הכל, מוכנים באמת להפסיק להשתמש מכל וכל, אין לנו מניעה לחשוף את תכניותינו בעתיד, כניעה גמורה. אבל, דבר אחד מפחיד אותנו, אם נספר את כל סיפורינו, נוכל להפסיד בחיי יום יום דברים נוספים שקשה לנו לוותר עליהם, לדוגמא, אם נספר שכשאנו הולכים לעשות קניות בשוק, אנחנו חסרי אונים מול התאוה, ההוואי בשוק נוסך בנו הרבה תשוקה לשימוש, אנו פוחדים שהמאמן שלנו יאמר לנו, 'אם כך הם פני הדברים, אל תלך לשוק, תעשה את הקניות אצל הירקן בשכונה', והרי כל השבוע אנחנו ממתינים לחויה זו של קניות בשוק, ולכן אולי עדיף להעלים פרט אחד או שנים וכך לא נפסיד לעצמנו את כל חוותיותינו.נכון, הכל נכון, אנחנו עלולים להפסיד הרבה דברים בחיינו אם נהיה אמיתיים, אם נעשה את המוטל עלינו, אבל נחשוב נא לעצמנו, מה הם ההפסדים שיהיו לנו אילו נסתיר את הדברים ולא נתגבר על קשיינו.האמונה. לפני שאנחנו מגיעים לצעד השני לאמונה, אנחנו עושים את הצעד הראשון על עיוור, אנחנו מגששים באפילה, עושים דברים לא מובנים ולפעמים אנחנו גם לא רואים תוצאות מידיות, כשאדם הולך לרופא והרופא אומר לו לא לאכול דברים מסויימים, ולאכול תרופות מסויימות, עם כל הקושי שיש לו לבצע את מה שהרופא אמר, הוא מבין שהרופא יודע מה שהוא אומר ושהוא עצמו לא מבין בזה כלום, ולכן הוא שומע בקול הרופא, אבל בתכנית הצעדים לא מדובר במישהו שלמד כמה שנים באוניברסיטה, מדובר במכורים נוספים שהחלימו בדרך זו, ולכן, מי אמר שהם צודקים, מי אמר שזה באמת עוזר, ואולי רק ליחידים זה עוזר ולרוב המכורים זה לא עוזר בכלל, והנה נסיתי כבר כמה פעמים וזה לא עזר לי אז מה יש לי להמשיך, ועוד כהנה וכהנה.התשובה היא, יתכן, אם נתחיל עם חשבונות לא נסיים, נגיע למקומות שאנחנו מאוד לא מעוניינים להיות בהם. לפנינו יש דרך שאחרים הלכו בה והצליחו, זו הזדמנות גם בשבילנו לעלות על הרכבת ולהצליח, כמו חולה הנוטה למות, ואם ינתחו אותו יש סיכויי הצלחה נמוכים, האם הוא ילך לניתוח או שהוא יוותר עליו?!היאוש. כמו גידול ממאיר ל"ע, שאוכל את האדם מבפנים, כך הוא היאוש, אוכל אותנו ונוגס בנו טיפין טיפין בלי שנרגיש, עד שאנו עלולים למצא את עצמנו רחוק מאוד, ואז כבר לא נדע איך לחזור, אנחנו מנסים פעם ועוד פעם, משתדלים לעשות את המוטל עלינו, לפעמים יש לנו מצב רוח טוב ואנחנו עושים מה שצריך, ולפעמים מצב רוחינו ירוד וקשה יותר להתמודד, כשאנחנו מסתכלים על עצמנו כמה אנחנו משקיעים ומה הם התוצאות, בדרך כלל הציפיות שלנו גדולות יותר מההישגים, ואז אנחנו נכנסים לדיכאון ומהר מאוד מתיאשים. צריך להזהר מהיאוש כמו מאש, אסור לנו לתת ליאוש לחדור אלינו ואפילו לאצבע הקטנה, קל מאוד לכתוב את הדברים וקשה מאוד לבצע, אבל דבר אחד נזכור ונשנן "בחיינו הדבר".סיבות אלו וסיבות רבות נוספות גורמות לנו לקבל רגלים קרות, להתיאש ולא להתאמץ, להזניח את עצמנו ולא לעשות את המוטל עלינו. לא ניתן לתאוה להרוג אותנו, נשתדל לעשות את כל מה שביכולתינו בשביל להציל את חיינו, גם אם נרגיש רחוקים ודחויים, גם אם נרגיש שאנחנו לא אמיתיים, שאנחנו לא מודים באמת שאנחנו חסרי אונים, הכל הוא רק מן השפה ולחוץ, לא נתיאש, נמשיך שוב ושוב, נשתדל לעשות את הפעולות, ואחרי הפעולות ימשכו הלבבות.
ובקיצור נתגבר על כל הקשיים על אף שהם רבים, ונודה שאנו חסרי אונים. נאמר בפה מלא ומכל הלב 'נכשלתי, אני לא יכול, אנא עזרו לי, ואני מוכן לעשות כל מה שתאמרו לי', הן בתאוה והן בכל תחומי החיים, ובזה ניתן פתח להתחיל חיים חדשים, טובים, מאושרים ונקיים.
) מה שאמרו לי זה שההבנה העמוקה של צעד ראשון זה משהו שעם הניקיון מגיע, עם כמה שזה נשמע מוזר, לא צריך להגיע לאיזה ביוב כדי להבין שהגעתי למקום מסריח. אני תמיד חשבתי שהבעיה היא בגלל שאני לא מכור כבד, אז אני צריך להגיע לשם ואז ההחלמה תגיע, אבל שטויות, עם הזמן אני לומד שהייתי חתיכת משוגע שרק מחפש תאווה, כ''כ הרבה החלטות התקבלו רק על סמך אהובתי התאווה, ברשותך אעתיק את הקטע הרלוונטי מהספר הלבן עמ' 84. ''ההכרה בחוסר השליטה על חיינו לא התגלתה לנו בהתחלה. אבל כשהתאוששנו מההלם ומהעיוורון הרוחני, התחלנו לראות שלא היינו מסוגלים לפקד בלי תאווה, בלי גישות שליליות וסוגים שונים של תלות שהיו הדבק של חיינו. לא תמיד הגענו מיד לנקודה של ייאוש מוחלט: אחדים מאיתנו הגיעו לכך רק אחרי שהיינו בחברותא זמן מה. נראה שההשפעה המלאה של הצעד הראשון באה בהדרגה או בשלבים, יחד עם ההבנה העמוקה של אי השפיות שלנו. מתוך הכנות הפנימית הזאת עם עצמנו זורמים רגשות התקווה והסליחה.'' עכ"ל. 
) ויושב בסלון בפינה שאחרים לא יכולים לראות את המסך ובתמימות של ילד הדחף המיני החזק שלי היה מוביל אותי לחפש מושגים מינייים שרציתי להבין מתוך סקרנות, ואז חטפתי סטירת לחי מטורפת- הכרתי את הפורנו.
יבוא יום ואתנצל על הכל)