לא זכיתי להיות במצב שנוח לי ללכת לקבוצות

אני ארשום פה כמה דברים שעברו לי בראש בנפילה האחרונה
כולם עושים את זה, ובאופן לא מודע חשבתי כנראה מחשבה אנוכית-גאוותנית "למה שאני אסבול יותר מכולם"?!
זה מותר, זה לא ממש אסור.. ובאופן לא מודע חשבתי כנראה עוד מחשבה אנוכית -"בשביל דבר שלא אסור לגמרי אני מוכן לחטוא ולהתפרק". המחשבה הזאת מתייחסת לעניין הדתי, וכיוון שההתמכרות שלי כרגע לפחות -לא משתוללת באופן תדיר, יש כאן מוקש שאפשר ליפול עליו -ויכוחים ביני לבין עצמי על ה'כדאיות' ועל האיסור.

אני רוצה לציין פה דבר מעניין על עצמי, ברוך השם ברוך השם מאוד קל לי לשמור על העיניים ברחוב וגם באופן כללי, אני לא יודע אם זה הרגל, או שאני יודע שאם אני אסתכל בתאווה אני אתדרדר במהירות, או שפשוט זה ברור לי שזה אסור וזהו, או שנוכחות של אנשים אחרים גורמת לי להתנהג כך.
ומצד שני לפעמים מול המחשב נפלתי בגלל דברים פעוטים, בנפילה האחרונה חיפשתי תמונה אינפורמטיבית שראיתי לפני הרבה זמן, ומילוה אחת בחיפוש הזכירה לי דבר שהצית את התאווה אצלי. וכך התחיל קריז מטורף וחיפשתי וגם מצאתי, הסתכלתי וגם נפלתי.

ופה אני שואל, הצעד הראשון מאוד נותן כיוון, הצעד השני נותן תקווה ותובנה, והצעד השלישי (אותו אני לומד כרגע) מציע חיבור והשגחה תמידית, אבל מה עושים בזמן קריז?
אני מדגיש, הצעדים הראשונים מאוד עזרו לי שנמנעתי מפניה לתאווה, אבל מה לעשות כשהגוף הגיע למוכנות מינית ועומס מיני-מה שקורה תוך כמה ימים, ברגע שנפלתי לשניה אחת וראיתי תמונת תאווה, למרות שסגרתי אותה תוך 2 שניות בחרטה, הגוף כבר היה בקריז, ברעידות, כל הגוף בפרכוסים קלים כאלו, ובראש עובר דבר אחד: "להתפרק מזה. ומהר.". פניתי אליו והתחננתי למסור את רצוני וחיי וזה אכן עזר לכמה דקות, אבל לא הפסקתי לחשוב (חוסר כניעה..) וחיפשתי ומצאתי שוב את אותה תמונה, והשתמשתי ונפלתי חזק.
והשאלה במובן יותר עמוק: האם זו מלחמה בלתי נגמרת? האם נגזר עלי להיות כל רגע בכוננות ספיגה ולהגיב כאילו חיי תלויים בכך בכניעה, אמונה ומסירה? אני לא חושב שיש בי את הכוחות האדירים האלו לכבות כל כך הרבה אש לאורך זמן .
ובמבט חיובי, מתי אגיע לשלווה, מתי אחזור לשפיות בלי להשתולל עם כוחות שאין לי? האם התהליך המחלים נהיה 'אוטומטי' עם הזמן ולא דורש כוחות כל כך עצומים כל הזמן?

אני לא מכיר אנשים שהם במצב שנוח להם ללכת לקבוצות (אשמח להרחיב בפרטי על אנשים שאני מכיר שמוסרים נפשם כדי להגיע).

לגבי הצעדים - אי אפשר לעבוד אותם לבד. צריך לקבל הדרכה צמודה מאדם שעשה זאת בעצמו (למשל, המחשבה שיש צורך בכוחות אדירים כדי להיכנע, סותרת את מושג הכניעה שעובד עבורי 777 יום. אני צריך בסך הכל להבין שאין לי כוח ולבקש עזרה). כאשר עובדים ברצינות בהדרכה של אדם שעשה זאת בעצמו, ובשיתוף פעולה עם חברים מחלימים אחרים, בדרך כלל התאווה משחררת את אחיזתה הלופתת כל כך.

מקווה שהיה לתועלת.

תודה, אבל אתה קצת לוחץ אותי לקיר..
אני לא במצב של ללכת לקבוצות כרגע, ואני מנסה באמת ובתמים להשקיע זמן לעיון בצעדים.
אני מבין שלא הגיוני שכניעה דורשת כוחות, אבל כך הרגשתי. אולי לא הפנמתי את הכניעה מספיק עמוק והגאווה הרימה ראש.

ציטוט מתוך חומר ששמעתי על הצעד השלישי:
"... ומכיוון שאני צריך עזרה, אני פשוט הולך לעשות החלטה. אני עושה החלטה למסור את רצוני וחיי להשגחת אלוקים. אני עושה החלטה לקדם את האמונה שלי ולהאמין שלמעשה אלוקים הוא אוהב. אלוקים לא שם אותי על הכוכב הזה כדי לענות אותי. אלוקים לא שם אותי כאן כדי לגרום לי להיות מכור או שתיין או סוטה, לאלוקים יש מטרה אמיתית בשבילי שאולי אני לא יודע כרגע, אבל אני עושה החלטה.."

טהרני כתב on 29 מרץ 2016 22:55:

סליחה שאני מתפרץ לדיון, אבל יש לי שאלה
בעצם, אם אני צריך להבין שאין לי כוח - אז איך אני יכול לקיים את חציו השני של המשפט (עובדים ברצינות)?
כי אצלי, גם חסר כוח לוותר או לעשות פעולות או...
או שאתה מתכוון חוסר כוח רק מול תאווה ולא מול פעולות החלמה?

טהרני כתב on 29 מרץ 2016 22:55:

קצת נפגעתי ממה שכתבת למרות שבטוח לא התכוונת.
אני מנסה להשתמש במעט כוח הרצון שנשאר לי כדי להשקיע בצעדים בעומק, באמת לקחתי את זה ברצינות וקראתי ושמעתי הרבה חומר, אני מתחיל לצעוד את הצעדים הראשונים בעולם הזה והתקשתי. אני מניח שקושי הוא פשוט טבעי ואני לא מצפה לפיתרון קסם.
ופתאום בא מישהו ממרום 777 ימי נקיותו ודוחה את השאלה שלי בסתירה לוגית, ולמעשה במקום לעודד אותי -מזלזל במאמץ שלי ודוחה את כל הדרך שלי, רומז לי שהעבודה שלי לא רצינית.

אני סובל מחרדה חברתית וזה מקשה עלי ליצור קשר עם אנשים, קל וחומר קשר כזה שתובע המון פתיחות.
לא לזה ציפיתי באתר שהכותרת הראשית שלו היא "מתמודד עם פיתויי האינטרנט? הגעת למקום הנכון.", לא הגעתי לכאן בשביל שילחצו על החולשות שלי. לא הגעתי לכאן בשביל שיגידו לי שאני טועה, שהדרך שלי לא תצליח, שאני לא רציני.
(מצטער אם זה יותר מדי, רחמים עצמיים, וגאווה, אני מבין שחלק מהמחלה שלנו זה אנוכיות וריכוז עצמי)

חבר יקר מאוד לליבי, אני ישאיר את ההתנצלות לטהרני, אבל אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע, רק לכתוב לך אייך הצעדים עובדים, אני גם פחדתי שנה וחצי לבוא לקבוצות והחלטתי שאני הולך למטפל של 12 צעדים והמקסימום שהצלחתי להביא זה שבוע שבועיים נקיון ותו לא, התחלתי קבוצות וניסים התחילו לקרות, תמשיך איתנו, אנחנו לא יכולים לבד, צריכים אותך ביחד איתנו, רק ביחד זה עובד,
אוהבים.

טהרני הזה...

בקשר לרגשות האלו שתיארת אוכל לשתף אותך שזה אחד המאפיינים הברורים שלי בעולם הזה. 

אתה בטח לא כמוני, אבל אצלי כל ימי כילד וכמתבגר הייתי פגיע מאד. נפגעתי מהמון אנשים שונים ומשונים ומאמירות שונות ומשונות, מוצדקות ושלא מוצדקות.

מה שהכי שנאתי שאומרים לי זה "אל תתייחס" או "הוא לא התכוון" כי זה הרי לא באמת עוזר... תמיד אפשר למצוא את הראיה הכי משכנעת למה כן... וגם, איך אני יכול לא להתייחס...

היום אני מתמודד עם זה ע"י זה שאני משוכנע בתוככי ליבי שיש לאנשים באמת כוונה טובה בסופו של דבר. יכול להיות שספציפית במקרה הזה אותו אחד (סליחה טהרני...) אמר לעצמו 'בוא נלמד אותו קצת ונשים לו הכל בפרצוף' אבל בסה"כ אני מאמין בכל ליבי שהוא כן רוצה לעזור ולתת ואוהב לעשות את זה.

ובסה"כ, תמיד אפשר לדון לכף זכות, בעיקר אצל אנשים כמונו - אנשים שיש להם הרבה מניעים שקשה לנו לשלוט בהם. מניסיון, כשמתרגלים לסלוח על הדברים הקטנים בחיים ולדונם לכף זכות - אפשר להתמודד גם עם הדברים הגדולים יותר, באותה דרך.

בהצלחה בדרך!
אני מאמין שכמו נמלה בבקבוק (או משהו חכם יותר...) גם אנחנו כולנו נפלס בסוף את דרכינו החוצה...

 

אחי הפעוט שכב במיטה ונפלה לו הכיפה לרצפה
אחי: "תרים לי את הכיפה"
אני: "תקום ותרים אותה, אתה גדול"
אחי: "אבל אין לי כוח" (מנסה למתוח את היד לכיוון הכיפה)
אני: אתה גדול אתה יכול"
אחי: "אני לא יכול"
מיד קמתי ועשיתי את העבודה בשבילו.

שנזכה לומר בכל רגע שאנחנו לא יכולים, ובורא עולם יעשה.

היום חשבתי שלמעשה להיכנע בקרב מול התאווה, זה בעצם להיכנע לעצמך במלחמה שלך מול עצמך.

היום חשבתי שני דימויים על כניעה אמונה ומסירה

אני כמו מכונה חשמלית מורכבת שכשחיברתי אותה לאנרגיה שלי תוך זמן קצר מתרחש קצר. כשאני מחבר אותה לאנרגיה הגדולה של אלוקים - היא פועלת חלק.

אני כמו נמלה מול מכבש עצום וענק (-התאווה) שמתקדם באיטיות לעברי, אין לי סיכוי לבלום אותו לבד. אבל את הכוח המועט שיש לי אני יכול למסור לאלוקים ובשבילו התאווה היא דבר קטן וחלש ובעוצמתו האדירה הוא בולם אותה ומרחיק אותה ממני.
וברמה יותר עמוקה, הוא הכל. גם התאווה היא הולוגרמה שהוא יצר. בוודאי שהוא יכול לנהל את רצוני.

מאז שאני זוכר את עצמי אני חושב במשלים אז הנה עוד אחד
אני כמו חייל בשדה הקרב, עומד בסמוך לשוחה. לפתע אני מזהה טנק אימתני זוחל לכיווני. בנשק שביד אני לא יכול לעצור אותו, לא יכול להשמיד אותו, לא יכול להציל את עצמי.
אני יכול לעשות שלושה דברים.
לקפוץ לשוחה (להכנע)
להאמין שכוח אווירי יבלום את הטנק הזה ולא להוציא ראש החוצה.
למסור דיווח לממונים עלי ולהעביר להם את הפיקוד ולבקש הנחיות.

בום.

החסוי כתב on 30 מרץ 2016 12:22:

אכן לא התכוונתי לפגוע. יחד עם זאת, אני טועה פעמים רבות. אינני מזלזל בעבודתך ובמאמציך, וגם לא בחרדה החברתית ממנה אתה סובל (ואגב, מהמשפט שלא זכית להיות מהאנשים שנוח להם ללכת לקבוצות, השתמע לי שהדבר כרוך באי-נוחות גרידא ולא הרבה מעבר לכך).

יחד עם זאת, הניסיון מראה שתכנית 12 הצעדים היא תכנית שעובדים דווקא בשיתוף פעולה עם אחרים, ולא בקריאה אישית אודות הצעדים וניסיון ליישם אותם בחיי היום יום.

אני מאוד מבין את הקושי להיחשף. אמנם, כאשר הכאב והקושי של המחלה גדול מאשר הכאב והקושי של ההחלמה, הכרוכה בחשיפה, נשמע לי הגיוני שאדם הסובל כל כך יהיה מוכן לכל דבר ובלבד להקל מסבלו. בשפת ספרות תכנית הצעדים, לפי הבנתי אותה, זה נקרא להיות נכון "לקפוץ מקצה הצוק אל האבדון". כמובן, אין הכוונה להתאבד, הכוונה היא להיות נכון לעבור דרך קשיים גדולים, להרגיש "מוות", ובלבד שלא לחזור עוד אל סם המוות של התאווה.

לגבי הכותרת: כותרת האתר היא אכן כפי שציינת, אך כותרת הפורום הזה היא "פורום למתמודדים עם התמכרות לתאווה", כלומר, פורום לאנשים שבשום אופן לא מצליחים להפסיק בעצמם ומאוד סובלים מכך.

לגבי "מרום ימי הנקיות": גם לי זה היה נשמע כך כשהגעתי לכאן. היום אני מכיר טובה לאלוקים ששומר אותי נקי, ויודע שיש עוד דרך ארוכה לפניי.

לסיום, לא זלזלתי במאמציך. פשוט חשבתי שכל כך כואב לך שתהיה מוכן לנסות הכל כדי להפסיק ושאתה מחפש דרך שהוכיחה את עצמה עבור אנשים במצב כזה. אם יש דרך אחרת שעובדת בשבילך ואתה שמח בה, מה טוב (ואני אצטרך לעשות עבודה עם עצמי על פגם האופי הקשה, שגורם לי לחוש שהאמת היחידה נמצאת אצלי).

אם אכן תמצא דרך כזאת, כדאי שתדווח עליה כאן, כדי לעזור לאחרים שסובלים ומחפשים פתרונות שבאמת עובדים. הדרך שלי לא הצליחה. רק דרך שלמדתי מאחרים הצליחה עבורי. אבל אולי שלך תצליח.

אוהב, אבל גם "נכה אהבה" (סובל מנכות בכל הנוגע לניהול מערכות יחסים תקינות עם אחרים),

טהרני

איזה יופי של כנות לאורך כל השרשור ממש מברוק...
איזה כיף זה שלא חייבים להסתיר את הפגיעה ואת העלבון
לגופם של דברים, אני חושב שטהרני גילה פה סוד עמוק
כניעה היא משהו שנעשה בהרפיה ובלי כוח,
אם זה דורש שריר(לא מאמצים כי מאמצים יכולים להיות גם בעצם ההרפיה),
סימן שלא כ"כ נכנענו

באהבה לכולם

אחיד בשמיא- מאוד נהניתי מסיום דבריך. היטבת להגדיר את הכניעה.
מאחל לך ולי ולכולנו שניטיב גם ליישם.