כמה תובנות שמצאתי בצעד-1:
1. אני מכיר בכך שאני לא יכול לנצח את ההתמכרות בכוח הרצון.
2. אני מפסיק לדאוג לעצמי ולחתור לטובתי. זה גרם נזק עד היום מכיוון שחלק ממני חולה והא בטוח שההתמכרות חיונית לי.
3. אין לי פריבילגיה להכנס לניסיון או להשתמש "רק קצת". אני יודע שאם אני פונה בכל צורה אל התאווה היא לוקחת אותי לטיול שממש לא תיכננתי מההתחלה.
4. אני מכיר הכרה מלאה שאני סובל ממחלה, אמור להפחית אשמה ובושה. בושה אומרת שאתה רע. מי שמאמין שהוא רע -יחזור להתנהגות רעה ולמעשים רעים. בצעד הראשון אני מכיר בכך שאני סובל ממחלה. אני לא רע, אני חולה.

אלוקים, אני כל כך מצטער שברחתי מהתוכנית שהכנת לי כל כך הרבה פעמים..

העיניים שלי ראו תוכן שהדליק אותי, אבל אלוקים הציל אותי.
אפשר לומר שאם הייתי אלכוהוליסט זה היה כמו להריח אלכוהול בשאיפות עמוקות, להכניס אותו לפה ולירוק.

אשריך! אבל כמה שזה מסוכן...

אחחח.. מחלה ארורה. ושוב הגאווה שלי הפילה אותי
אחרי 19 ימים נקיים ושימוש מרגיש את המוח שלי מקשר שוב את הנתיבים ההתמכרותיים.
אחח.. לא יודע איך להמשיך מפה. אנסה למצוא ספונסר
שלא תהיה טעות אני אסיר תודה על כל רגע מהכמעט 20 ימים הנקיים שעברתי.
אני מניח שגם עכשיו מוטל עלי לבחור בחיים.
אני חסר אונים.

אין לי מה להגיב לך משהו מיוחד, אבל אתה על הדרך, תמשיך איתנו ואהיה חזק.

תודה אבי. כל מילה של עידוד משפיעה עלי חזק

אני חושב שכדאי שלא אספור את הימים בטבלת ה-90 יום, זה נתן לי תירוץ להשתמש כביכול כי הגעתי ליותר ימים ממה שהיה בפעם שעברה

היום קראתי את פרק 2 בספר הגדול
אכן, אני חסר אונים מול הלגימה הראשונה, ואחריה אני עוד יותר חסר שליטה.
אני יודע הרבה מהנזקים שהשימוש גורם לי, אני יודע שאני מפסיד הרבה, חיים שלווים ומספקים, אבל אני חסר כוח מול הלגימה.
מה עושה מי שאין בו כוח? -צריך למצוא מקור כוח חיצוני ולהתחבר אליו..

אז ככה:
התקשרתי למישהו (בשבילי זה כבר מעשה עם המון אומץ) וביקשתי שיסדר לי ספונסר, הוא לא הסכים והציע לי להצטרף לקבוצות. הסברתי לו שאני מפחד להיחשף והוא אמר לי של 110% מהמשתתפים קשה להיחשף. אמרתי לו שאני יצור לא חברתי (עדיין) ואני חושש, הוא אמר "אתה חושב שאתה היחיד..". הוא צודק.
מתסכל אותי שאנשים לא מבינים את הקשיים שלי, מתסכל אותי שאני תקוע ברחוב ללא מוצא והיציאה היחידה הנראית לעין מובילה לגהינום. מתסכל אותי שאני כל כך חסר כוח, שאפילו ללכת לקבוצות אני מפחד.
חוויתי בעבר טראומות חברתיות קשות. זה חוזר אלי כשניסיתי. ים של כאב.

עוד חלק מהסיפור הזה זה שהיום הודיתי בקולי בפעם השניה בפני אדם על המחלה שלי ועל חוסר כוחי. על כך שאני מכור וכוח רצון לא עזר לי. הוא רצה לשמוע על מה מדובר וזה אילץ אותי לפתוח קצת את כפלי הנפש שלי. זה היה קצת מזעזע בשבילי, אבל נתן לי (שוב) מכת פטיש על הראש "אני חסר אונים!".

יצאתי לקניות לפני החג, הסתובבתי בין עומס של אנשים ונשים מכל הסוגים, תחת השפעת הזעזוע של החוסר אונים. העיניים שלי רק ביקשו להסתכל במקום בטוח בצורה מאוד אקטיבית, היה שם איזשהו מסך שהגן עלי ממראות מתואבים.

הכתה בי הכרה שחיוני בשבילי לפעול החוצה במקום לשקוע פנימה, הכרחתי את עצמי ליצור קשר עם חברים ובני משפחה, להקשיב, להבין, לתאר, להסביר, להזדהות. ממש כוח מרפא של כוח גדול ממני.

אסיר תודה, גם על התסכול, ובפרט על היכולת סוף סוף להבין ולתאר מה אני מרגיש, מה מתחולל בתוכי. אסיר תודע גם על הזעזוע ובפרט על הרגשת החוסר אונים הכל כך רצינית.
עברתי עוד יום במסלול של אלוקים, בבקשה בבקשה תעזור לי להתחבר אליך בחסד.
תודה.

אשריך על הפעולות הלא פשוטות.
מאחל לך שמי שנתן לך כוח עד עתה בעז"ה יתן לך כוח גם הלאה לפעולה הנכונה הבאה

אני מכיר מאוד את מה שאתה מתאר, הניסיון שלי הוא שפשוט תשאר איתנו ותתן לעצמך זמן בשביל להתחבר ולצאת מההלם והפחד מהחשיפה.
התמורה שמקבלים מהחלמה קבוצתית היא אינסופית.

אני חושב ומרגיש שקיבלתי מתנה משמיים שהבנתי והרגשתי שאני צריך לפעול החוצה, אל כוחות חיצוניים ממני וגדולים ממני. לפעול הפוך מעמוד התווך של ההתמכרות -האנוכיות והשקיעה פנימה, החור השחור שבפנים. לפעול החוצה, לפנות אל אנשים אחרים, לבטא רגשות, להסביר,  להקשיב, להבין.
כשאני עושה כך, בלי להלחם בתאווה, אין לה מקום לפעול כשאני יוצא מעצמי.
תודה.

שמעתי סיפור יפה בשולחן הסדר:
אחד מאדמורי חסידות בעלז רצה לעודד את בנו הקטן לשאול שאלות בליל הסדר, לשם כך הוא עשה פעולות מוזרות ותמוהות, ולמרות הכל הבן ישב בשקט ולא שאל.
כשראה האב שבנו לא מתכוין לשאול, שאל אותו למה אתה לא שואל, זה לא נראה לך מוזר?
ענה הבן: "על אבא לא שואלים שאלות גם כשהוא עושה דברים מוזרים!"

ואני קראתי רעיון יפה על הסיפור הזה, קצת לפני פסח, שהסיפור הזה הוא בעצם משל, וכל בן של אבא שבשמיים צריך להבין שעל אבא שבשמיים לא שואלים שאלות, גם כשהוא עושה דברים מוזרים...