כשאני עובר באור צהוב, זה באמת אני לבד. זה לא רק שם, זה בעוד המון נקודות קטנות של דברים שרק אני ראיתי. טעויות שרק אני מזהה. נראה לי שהכל מסתכם במחשבה: "אם היה עובר פה ילד, הייתי דורס אותו." בלי לשים לב. זו בדיוק הנקודה, אני ממש מפחד לעשות טעות שעלולה לעלות לי המון זמן\כסף\כבוד. אני בטוח שנוסחים כמו "אני חייב להתאפס" באמת ימנעו אסון. בראש שלי יש איזו תפיסה שממש קורה אסון (!) בגללי בעוד רגע. שאם איזה כפתור באתר קצת מונח עקום כשגולשים מדפדפן מסוים, זהו, פספסנו מיליונים. הכל הלך לפח. זה כאילו, עשיתי אסון. ממש. רק שאף אחד לא נפגע או אפילו שם לב. זה לא משנה מהאסון.
אני מחזיר את זה בחזרה דווקא למקום של האנשים. אני שופט את עצמי כמו שאני חושב שאנשים שופטים אותי. ככה אני גם שופט אחרים: זה איזה מין מעגל הרסני כזה של הרים שנוצרים בתוך הראש שלי ומוקרנים החוצה. ברמה האובייקטיבית ברור שמותר לעבור באור צהוב, לעזאזל, בשביל זה הוא שם. לא קרה כלום ואם זה מישהו שאני מעריך תמיד אמצא תירוץ. הבעיה שלי היא עם שאר העולם ואיתי. את הקבוצה הזאת אני לא מעריך.
זה שסע במשפט. איפה ואיפה. את עצמי אני שופט הרבה יותר קשה מאת אחרים בוודאות. אני מכיר בכך שטעויות בכביש עלולות לגבות מחיר גבוה. גם טעויות בעבודה, טעויות במשפחה, טעויות מול אתרי פורנו. הרבה יותר קשה עם הדברים שרק אני רואה כי אני אחראי על כך שהן לא יגבו את המחיר הזה. אני לגמרי חסר אונים מול מה שעלול לקרות ומלקה את עצמי על זה: אסור לי לעשות טעויות!!!! הם יכולים לעשות טעויות, הם זבל של אנשים( אם אני לא אוהב אותם) \ יש להם תירוץ (אם הם אנשים שאני מעריך), אני לא זבל. אני לא אהיה זבל. אני אהיה איש טוב, שומר חוק, מקצוען בעבודה. לא סתם מקצוען, אחד שעומד על במות ומרצה על המקצוע שלו. על הצלחות עסקיות. לא אחד שהמשפחה שלו מתפרקת, לא אחד שלא מצליח להתמיד, לא אחד שמאחר לאוטובוס כל בוקר. אני אהיה מאה אחוז.
קבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום. הלוואי שאדע שאף אחד לא מאה אחוז. שאאמין באלוקים שהוא מאה אחוז, ויכול להשלים את הפעולות שאני עושה. 90%, 30%, אפילו לא אחוז אחד. זה בכלל לא משנה.