אריאל! הוי תודה....., כיף לקרוא (לשמוע..) ממך כאן..!
''בעצתך'', קלעת!
 

הקשבתי לטלפונית אבל נאלמתי דומיה, לא היה לי כוח לדבר,
------
עדיין עם השיגעון של השחזור, עוד לא עזב אותי

שבוע טוב!
יש כזה פתיח שכל מי שמתחיל את התוכנית מאמץ אותו, זה נשמע בערך כך ''הספונסר שלי אמר לי''....,
אוקי, אז ''הספונסר שלי אמר לי'' כשלקחתי אותו, לערוך רשימה של אסירות תודה וכו' וכו', ואני בהבנתי הדלה לקחתי זה שחור לבן, כל בוקר ישבתי תוך כדי מאמץ מוחי למלא את המשימה, ביום הראשון זה ממש קל אבל ביום השני אתה כבר מתחיל לחזור על מה שכתבת אתמול,
ואז ביום שישי אמרתי לספונסר שלי שהיום אני לחוץ ואין מצב, אז ''הספונסר שלי אמר לי'' שכדאי לי בכל זאת, טוב, מנסה למלאות את דבריו בשלימות, לקחתי עימי דף ובכוונתי היה לכתוב מתי שאוכל,
ואז בחסד אלוקים שעשיתי כך גיליתי עולם אחר, גליתי את הדברים הפשוטים ובלתי נשגחים שקורים איתי כל רגע ואני שוכח להודות עליהם, להגיע לרמזור בדיוק כשיש רמזור ירוק, להגיע למכולת ולגלות שיש תור ארוך של עשר מטר ואז לומר, רגע, אסירות תודה שזו לא המכולת היחידה בשכונה, וכו' וכו',
-------
מחר אני מציין חצי מסע!
 

והגעת כבר לסוף המסע ב90 הודעות

אהבתי את הקטע על הרמזור הירוק. נראה שדווקא ל''שטויות'' יש חיבור מקסים כזה.

שבוע טוב

שבוע טוב ונקי!
אם לקחת ספונסר, אז המסע שלך כנראה יהיה יותר מ-90 יום... 
בכל אופן, ברכות!!!

תודה לכם טהרני ובעצת!
------
ביום יום אני לא מרגיש את השינוי הפסיכולוגי שהמוח עובר במשך ה90 יום כמו שמתארים את זה כאן באתר, אבל מה שאני יכול להעיד זה שבחלומות שלי אני כן רואה עד כמה המוח שלי מתייסר מכל יום שאני לא משתמש,
בערך מאז שאני נקי שבוע, לא עובר עלי לילה בלי לחלום על שימוש, והלילה הגדיל מוחי לעשות והפעיל את כלי המעשה מתוך שנתי, כמעט ומעולם לא קרה לי מקרה לילה, אם נקרא לזה כך, ודווקא עכשיו זה קרה לי,
טוב, ב''ה שלא צריך לאפס בשביל זה, אבל זה רק לימד אותי מה באמת המוח שלי עובר.

לשבת מול המחשב עם אינטרנט ללא סינון בפינה השקטה והנסתרת שתמיד אהבתי לשבת שם ולראות אתם יודעים מה, ולא, פשוט לא לראות, במקום זה לשוטט באתרא קדישא הדין,
מתפלל שהשמחה לא תהא מוקדמת מדי.....

איך הייתי אוהב את זה שאתה מגיע ליצר הרע מאחורה, נותן לו סטירה ובורח... עד היום הוא תפס אותי תמיד כשהתחלתי איתו!

תזכור שרק להיום אנו לא פועלים על התאווה, לוותר על כל הדברים הקטנים האלו.

תודה אריס !, תודה אבי !,
-------------
דיברתי היום עם חבר ששאל אותי במהלך השיחה את השאלה הבאה, '' האם אשתך יודעת שאתה מכור ?,
ואז הכה אותי כזה ברק, כל כך אהבתי את הכינוי שהוא כינה אותי,
וואו, נראה לי שזה הכינוי הכי יפה שאי פעם כינו אותי, כן, כי ברגע שהכרתי לפני זמן לא רחוק במשמעות שהכינוי מפנה לגביי, חצי מהבעיה שלי נפטרה,
כשאתה מגדיר את הבעיה כבר פתרת את חציה, הרבה יותר קשה למצוא מזור כשאתה לא יודע מה הבעיה,
כן, אני מכור ואני גאה בתואר הזה! בתואר שהציל את חיי,
אני בטח נשמע כמו איזה משוגע, כולם כאן מספרים כמה הם נבהלו כששמעו על חבריהם מצהירים על עצמם כסקסוהליסטים, אבל אני מוכרח להודות, באמת חסר לי בורג...
---------
רציתי לכתוב עוד אבל אשתי יוצאת עוד רגע מהאמבטיה,
תודה שאתם כאן איתי

יוסיפונוס היקר! 
קראתי עד לכאן את המסע שלך, (מאחל לך שהוא ימשיך עד בלי די) שמח בשבילך שאתה על הדרך, שיש לך ספונסר ושאתה פשוט מקבל את זה, במסרים שאחרי הקבוצות אנחנו אומרים ''קבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום... עד שלא קיבלתי את הסקסוהוליזם שלי לא יכולתי להישאר מפוכח'' וכו' וכו' כאחד שהתערבב יותר מידי בשאלה של מכור או לא מכור, ולמרות שאמרתי את זה תמיד, לא הייתי מסוגל לקבל את זה באמת, וחלק מלקבל את זה היה לפעול כמו אדם מכור... אבל איכשהו ה' הטוב עשה לי את הנס הזה והיום אני מרגיש יותר טוב במקום שבו אני נמצא.
חפרתי מספיק לשעת לילה מאוחרת זאת.
מאחל לך עוד הרבה ימים של ניקיון והחלמה, כל יום רק להיום.
אוהב אותך אחי. שמח שאתה משתף אותנו בדרך שלך.

תודה דניאל!, שמח לראות את חותמך על יומני,
----------
ממשיך את הכתיבה שנקטעה באיבה בליל אתמול,
----------
עם כל יום נקי נוסף שעובר, המשמעות עד כמה כל יום מיוחדרק לאותו יום הולכת וגוברת, ההערכה לכל יום שכזה היא עצומה,
משתוקק רק לעוד יום
-------
אשתי חזרה אתמול מקבוצת הרזיה,
המנחה שם סיפרה להם על אחת שאמרה שדיאטה בשבילה היא בית הכלא של הגהינום, המנחה ענתה לה שכל זמן שהיא לא נכנעת לדיאטה שלה היא שבויה בכלא של עצמה,
עצרתי את תשוקתי לומר לאשתי כמה המנחה צודקת ומנסיוני האישי, כל בר דעת מבין שזה לא המקום,
בליבי רק הוספתי את מה שלא יכולתי לומר לה, שעד ליום שגיליתי שאני מכור שפטתי את עצמי כאדם חלוש אופי, כאחד שמעולם לא עומד במטרות שהוא מציב לעצמו,
ההרגשה הזו מנעה ממני את הביטחון לדרוש מילדיי לבצע כל מיני דברים שעמדתי עליהם שיבצעו, כי אם אני חלש באופיי ולא מסוגל לבצע את המטלות שהעמדתי לעצמי, איך יש בידי הזכות לתבוע מהילדים שלי לעשות את מה שאני לא מסוגל,

היום לאחר שגילתי את ההבחנה היקרה הזו אני נוכח לדעת עד כמה האופי שלי מעודי היה החזק שבחזקים,
הרי האני שלי רצה את התאווה , רצה את סם שלו, את המשקה שלו, ולא היה מוכן לוותר על כך בעד שום הון שבעולם, האין לכם אופי חזק מזה?
------
רוצה כבר להצטרף לקבוצה אבל החבר שאמור לענות לי בעניין לא מרים ת'טלפון, אני חסר עונים מולו....(זכות הבדיחה שמורה לטהרני:smiley:)

סחתיין על הנכונות להצטרף לקבוצות. לא מובן מאליו.
דרך אגב, אתה מדבר על הטלפוניות?

תודה 'בעצתך' על רוח גבית !, באשר לשאלתך, לא, אני מתכוון לקבוצות החיות,
-------------
בא לי לבכות, בא לי להיכנס למיטה, לטמון את ראשי בכרית, ולבכות, לבכות,
-------
מה הגורם לבכי?
שמעתי פעם הסבר יפה בהקשר לכך,
כשאנחנו מתאמצים להשיג משהו, להחזיק במשהו, או לחלופין יש בידינו דבר מסויים, ופתאום אנחנו מגלים שהוא איננו, שהוא אינו קיים, שכבר לא שייך להשקיע מאמצים כדי להשיג אותו או להחזיר אותו לידינו, כשאין לנו לאן לברוח ואנחנו מתמודדים מול המציאות הכואבת ללא מוצא של מנוסה ממנה, אז מגיע תורו של הבכי,
-------
שנים על גבי שנים, היה קשה לי, היה עצוב לי, היה משעמם לי, הייתי מבולבל ממשהו, לא הרגשתי סיפוק,
תמיד היה לי להיכן לברוח,
לתאווה, לדמיונות שלי, לשימוש שלי, לפורנו שלי,
היום, כל יום שעובר, אני לומד מעצם הימנעותי מלהשתמש בכל הרשימה הזו, אני לומד שלא יועיל לי לברוח אליהם, אם אברח, רק אחזור שוב אל מחול השדים שרקדתי בו במשך רוב שנות חיי,
אוקיי, אני לא בורח, אבל אחרי הכל נשארתי כאן, מול הקשיים שלי, מול העצבות, מול כל מה שגרם לי כל החיים לרצות לברוח, ולא, לא לברוח, לעמוד בכוח מול זרם הכאב הרותח שפורץ מתוך זרנוק רב עוצמה, ולספוג את הכאב הזה, לנסות להנות ממנו, לתת לו לטהר את נבכי נשמתי,
ההרגשה הזו שאין לי לאן לברוח מביאה את התוצאה האולטימטיבית של בכי,
-------
מצאתי היום חברים חדשים מהתוכנית, שוחחנו בטלפון,  אאאח איזו שמחה!
----------
תודה שאתם כאן,
תודה שאתם איתי,
תודה על כל צפייה שנוספת למספור שבראש הדף,
תודה,

באמת תקופה קצת קשה המקום שאתה נמצא בו.

מצד אחד, הפסקת להשתמש. הפסקת עם הפתרון המזויף של התאווה, שהוסיף בעיות חדשות.

מצד שני, יש לך קשיים, במיוחד במישור הרגשי, כפי שתיארת. זו בעצם הבעיה האמיתית.

עכשיו הבעיה צפה ועולה במלוא חריפותה, בלי פתרון, בלי משהו שאפשר לכסות ו/או להסתיר ו/או להטביע בו אותה. זה קשה וכואב.

אבל התקופה הזו היא זמנית, ובהמשך הדרך תמצא את הפתרון האמיתי, ואז תרגיש הרבה יותר טוב.

נ.ב. לאורך כל כתיבת ההודעה הזו, הרגשתי לא בנוח שאני משתמש בלשון "אתה" (הייתה לי עוד טעות לא נעימה בניסוח הדברים שלי באיזו קבוצה היום, שהקפיצה כמה אנשים...). בכל אופן, הדברים שכתבתי הם המסלול שעברתי. אם הם מתחברים לחוויה שלך - מה טוב, ואם לא - אז שיתפתי איך זה היה ועודנו אצלי.