שלום לך לחבר,
אם אני מבין נכון, דביקות דממלא, היא אותה איתערותא דלתתא, התעורות של האדם השפל להתחבר אל שורשו, אל החלק אלוק ממעל שבתוכו, אל הנשמה.
לכן שייכת גם דביקות דממלא, שהדביקות באה ממילא ואל מחייבת הרגשה של קירבה.
זה מזכיר לי סיפורים על אנשים יהודים שירדו מהדרך, חיו כגויים גמורים, אבל כשבאו להטביל אותם לנצרות, הם נעמדו בקומה זקופה ואמרו: זה לא! באופן ההכי נחרץ. וכולם שאלו, למה, הרי אתה בשפל המדריגה, מה עוצר בעדך??
אבל התשובה להרגשה הזו, למה שעוצר, הוא שכל יהודי בכל מצב שהוא נמצא הוא עדיין מחובר לשורש נשמתו, ואותו שורש מתעורר בזמנים שהם כמעט לפני אבדון - התנצרות, התחנות עם גויה ר"ל וכדו'.
זה יכול לחזק גם אותנו, שאפילו במצבים ההכי קשים, וואוו, זה מזכיר לי בעודי כותב עכשיו, זה כמו חולה אנוש במחלה הנוראה, הוא שוכב על ערש דווי, ומה הוא חושב, על מה הוא מדבר, על אלוקים, כן כי גם בזמן ההכי קשה שלו בחיים, כשהוא חולה מאוד, הוא לא אומר אלוקים למה אתה עושה לי את זה, מה אתה לא אוהב אותי?
לא, אלא הוא חושב על אלוקים ורק מוסיף להתחבר אליו, זה בא מאותו דבר שכתבתי.
אני כותב לעצמי ומקווה שגם יעזור לך.
שיהיה לנו שבוע טוב ומבורך, ולילה נקי וקרוב לאלוקים.
מאחל לך,
ישורון
