כתבתי לך תגובה ארוכה.. אבל בעייפותי התחרטתי ומחקתי הכל (מכור שכמוני).. ועכשיו אני מתחרט.. רצונו ייעשה..
מה שאני רוצה לומר זה שאתמול הייתה לי חוויה קשה של נקודת שבר, לא קיבלתי את זה שטבעי בשבילי גלים של אובססיות תאווה וחוסר שפיות, ואני רק צריך לעשות את הפעולה הבאה. הייתי באובססיות מטורפות, התקשרתי, לא הייתי מוכן לוותר למרות שביקשתי נכונות, איכשהו 'צדו' אותי להשלים מנין והתגלגלתי לאיזה בית כנסת, ישבתי שם מתוסכל ומבולבל וכתבתי מכתב זועם לאלוקים. עם כל שורה ירדו לי יותר דמעות והכתיבה שלי התרככה. בסוף התחננתי שאלוקים יעשה את שלו. כתבתי לו בדמעות "אני עשיתי את שלי. עכשיו התור שלך. מחכה לך. החסוי הסקסהוליסט."
אחרי כמה שעות קיבלתי תשובה. חבר ותיק התקשר אלי מיוזמתו ושוחחנו וקיבלתי הרבה החלמה. לפעמים ההחלמה הגדולה נמצאת בפעולות הקטנות ובגישה הבסיסית. רשמתי את הדברים שדיברנו במחברת דף אחרי מה שכתבתי לאלוקים. קיבלתי תשובה.
איכשהו מרגיש כאילו אלוקים היה שם כל הזמן. כבר מההתחלה. הוא רק ציפה שאני אפנה אליו בצורה חד משמעית. ולא עשיתי את זה עד שנשברתי.
אני לא חובב 'מופתים' אבל מרגיש לי ולא בפעם הראשונה, שבנקודות שבר, אם פועלים בכנות - אלוקים נמצא שם.
לילה טוב.

וואו, איך אני מזדהה עם הלכתוב ולמחוק, 
הוא רוצה ממני תגובה או לא? לכתוב קצת או הרבה? עקיצה או בדיחה או משהו רציני או רגשי או אולי כלום?
אוהבים אותנו.

תודה על השיתוף הכנה והפתוח, עזרת לי מאוד, הייתי צריך עכשיו בדיוק משהו כזה.

איזה התרגשות.

פגשתי הערב בקבוצה חבר ותיק ואהוב מאוד מאתרא קדישא הדין, לא ידעתי שהוא הוא האיש, 
מהדיבור ומהמסר קלטתי פתאום שהנה הוא לפני, החבר שכל כך הרבה ניסיתי לדמיין את המראה שלו.

מה שהדהים אותי וגם דיברנו על זה אח"כ, איך חברים מהפורום שנפגשים למרות שלא דיברו אפילו פעם אחת ביניהם, מרגישים כמו חברים הכי קרובים.

שלא לדבר על כמה החלמה וקבלה וחיבור לאלוקים שמעתי במסר המיוחד שנשלח לאוזניי ישירות מאלוקים דרך הפה שלו,
תודה ענקית באהבה גדולה
חזרתי הביתה ממש מרוגש ושמח.
אסירות תודה.

אח יקר ואהוב,
שיהיה לך יום מפוקח, נקי ומבורך!
בעזרת ה' יתברך.

הייתה לי מעידה אתמול בלילה, לא פורנו, אלא שהתחלתי להתגרות בעצמי,
אסירות תודה שזה נגמר בזה.

מה שברור לי שזה הכי טבעי בעולם שזה יקרה (מכור, לא?)
אבל הכי ברור לי מנגד שמשהו היה לא תקין בשעות שקדמו לזה, וזה גם מה שדיברתי עם הספונסר היום,
כתבתי את השעות הקודמות לנפילה וננתח את זה ביחד, 
(האמת, די ברור לי מה היה לא בסדר, אחרי שכתבתי, אבל אני רוצה לשמוע את דעתו בעניין)

לא באתי לתכנית רק בשביל לספור נקיות, התכנית היא תכנית למפוכחות, אם אני כל הזמן על הקצה, אז אולי אני לא אפול אבל אני ודאי לא אתקדם, ואני מאוד רוצה לחוות ניצחון גובר והולך.

מייחל לצעוד כבר צעד 3
להכניס את ה' יתברך לחיי.

 תודה רבה שכתבת מה שעובר עלי. 
אוהב...

אחיד בשמיא כתב on 11 יולי 2016 12:28:

רוצה לכתוב מנסיוני על הנושא הזה, במילה יותר פתוחה, התחלת לגעת בעצמך ככה אני מבין, (אם לא זה מה שקרה אני מתנצל ומקווה שדברי יהיו לתועלת למישהו אחר)
אני בתכנית יותר משלוש שנים ושנה וחצי הראשונים סבלתי המון מנגיעות בעצמי, והרבה פעמים אפילו שנשארתי נקי באותו דקות, אבל תוך 24/48 שעות נפלתי, לקח לי המון זמן להבין שאני צריך להפוך עולמות כדי לא להגיע לזה, לקח לי זמן, אבל היום הנקיון שלי הינו ללא נגיעות בעצמי, עשיתי פעולות משוגעות, כגון ביקשתי מחבר שייתקשר אלי כל בוקר ב 6.45 רבע שעה לפני שאני צריך לקום ופשוט כמו נכה שצריכים לעזור לו לצאת מהמיטה הייתי מריך עזרה לצאת מהמיטה מבלי לנגוע בעצמי, בשבתות ישנתי עם הספר הלבן איתי בכיס, במשך היום עשיתי המון פעמים ברכיים על הנושא הזה, ובסוף הנס קרה וזה עבר לי, זה לא מובן מאליו, אבל החוויה שלי, שזה מתכון לנפילה, אם לא היום אז מחר, קח כוח תתאבד על הפעולות ב 24 שעות הבאות ותזכור שזה אש, ובאש לא נוגעים אפילו בקטנה,
מאוד שמח לקרוא כל יום את המסע שלך, תחזיק חזק, אנחנו איתך יד ביד ואלוקים יהיה איתך בהמשך הדרך.

תודה אחיד על השיתוף, ולאבי על הניסיון. הוספתם לי המון.

תודה לכם חברים מתוקים
תודה על השיתוף וההשתתפות.

אבי, אכן כן זה מה שהיה, אבל לא ממש נגעתי בעצמי, אלא עם הזרם של המקלחת, המעידה הקודמת שלי לפני חודש גם הייתה בצורה הזו, אסירות תודה שהפעם ברחתי החוצה הרבה יותר מוקדם, ושוחחתי עם הספונסר ועם חבר

אתה צודק לגמרי, הייתי היום בווליום מטורף של פעולות כי זה המשיך להסתובב אצלי בראש, פעמיים שיחה עם הספונסר חוץ מאתמול, ועוד המון שיחות עם חברים וקבוצה היום.

תודה אבי, והיית לנו לעיניים.

מתפלל לאלוקים ללילה נקי ומפוכח

 

אסירות תודה על יום נקי
אסירות תודה על שיחות עם חברים
אסירות תודה על שיחה עם חבר ישן מאתרא הדין וחדש בטלפון (תודה חבר, אוהב.)

אני רוצה לשתף משהו כל כך פשוט שהבנתי אתמול והיום, עד כדי כך פשוט שאח"כ לא הבנתי מה לא הבנתי פעם. 

עלה בי רצון חזק וממשי להשתמש, לזרוק הכל לפח, למחוק את כל המספרים מהטלפון ולהתנדף לחלוטין מהקבוצות ומהתכנית, אני אלוף בזה.

יצאתי החוצה מהכולל, עשיתי טלפון, ועוד אחד, וביקשתי מאלוקים שיקח את התאווה ממני, שיתן לי חופש ממנה רק להיום, הבנתי שזה החוסר אונים שלי, הכאב הזה שאני רוצה להשתמש ואני לא יכול להשתמש, ורק אלוקים יכול להוציא אותי מזה.

ואז התקשרתי לספונסר, וגם בפניו ביקשתי מאלוקים כנ"ל. והוא אמר לי, למה אתה מבקש מאלוקים שיקח ממך את התאווה, אלוקים לא עובד אצלך, אתה עובד אצלו, ואם הוא בחר בשבילך עכשיו תאווה, תבקש ממנו שיתן לך כוח לא להשתמש, אבל אתה צריך ללמוד לעבור דרך הקושי ולא לרצות שיקחו אותו ממך.

ואז הבנתי שאני אף פעם (גם אחרי שנכנסתי לתכנית) לא הסכמתי לזה שאני ארצה תאווה ולא יהיה לי, הסכמתי לוותר על להתאוות, הסכמתי לוותר על הכל, אבל אם אני כבר ממש בקריז, אני מוכן לוותר רק אם לא יהיה לי קשה, אני לא מוכן שאני ימשיך לרצות להשתמש ובכל אופן לא להשתמש, 
ז'תומרת שלא ויתרתי על התאווה, ויתרתי על ההתאוות, אבל אם קשה לי אני דורש מאלוקים שיקח את זה ממני.

אסירות תודה לאבא אוהב, שכשהבנתי את זה ופעלתי לפי זה, אחרי יומיים, העסק נרגע.
נס.

תודה על ההקשבה, 
סליחה אם יצאתי לא מובן.
זה מה יש.

אין לי מה לומר 

אשתי נרשמה לפורום הרעיות בשעה טובה.
עולם חדש של התמודדות בשבילי, עוד מקום שאני צריך לא להיכנס לשם, אפילו שהיום בצהריים היא לא התנתקה מהפורום כשיצאה, וכשאני נכנסתי, אוטומטית זה נכנס לשם משתמש שלה, אסירות תודה שהתנתקתי בשבילה.

מתפלל לאבא שיעזור לי לוותר על המבטים לחלוטין, אפי' לא לבדוק מה המצב היום ברחוב, אם הרחוב מתדרדר או לא, פשוט פשוט לא להסתכל, כואב לי כבר הצוואר.

איך בא לי לתת לך עצה גאונית
עזוב..

צחקתי.
באמת.
תודה.

"הרחוב מתדרדר" אתה גדול... 
המון זמן שאני רוצה להיכנס לפורום של הנשים(המכורות) חסדי ה' שצריך להזדהות בקול..

אתמול בלילה הרגשתי משהו שהוא חדש בעבורי.

עלתה בי פתאום מחשבה של תאווה, לא משהו רציני, משהו כזה שמוותרים על הפנטזיה וממשיכים הלאה.
אבל אחרי דקה הרגשתי מממש חזק איך שנמאס לי מכל העניין הזה.
למה אני צריך את ההתמכרות הזו? נמאס לי מזה שבמקום שאני יתמודד עם דברים גדולים וחשובים כמו תורה ותפילה, אני צריך להתמודד עם כזה דבר נחות, מה זה שווה בכלל?

לפני שגיליתי שיש שם לתאווה ההזויה שלי, הייתי בטוח שאני רוצה תאווה כי אני דפוק ויש לי חור שחור שבו אני לא מצליח לטפל בשום אופן וכשהגיע אילי גל תאווה היה לי בור שזה אני ואם כן אז אני רוצה את זה ומה הקשר שימאס לי מזה, הפוך, זה נותן לי טעם לחיים.

כשהבנתי שאני לא רע, אלא פשוט חולה, התרגשתי ונהניתי מהתכנית ומהחיבור שהיא נותנת לי וכל המתנות הנפלאות שקיבלתי מאז שהתחלתי.

אבל עכשיו, אני ממש מרגיש סוג ב', סוג של כישלון, חברים מסביבי מנהלים חיים נורמליים, ההתמודדות שלהם היא במקומות בריאים ושפויים, ואילו אני, מתמודד עם תאווה נחותה ושפלה.

לא יודע איך זה צף לי הרגשות האלו, אולי בעקבות צעד 3 שהתחלתי בו, ה' יתברך שלח לי את זה כדי שאבין שזה התפקיד שהוא בחר לי ומה לי להתלונן, אני לא מחליט איך יראו החיים שלי, רק הוא.
אולי כשאכנע שם, ואמסור לו את המושכות ואת הניהול, אולי אני יצליח להרגיש גם שאצל אבא אוהב שלנו אין הבדל עם מה מתמודדים, הפוך, כשמתמודדים עם דברים פחותים, עושים לו יותר נחת רוח.

מבולבל.
סליחה.
אין לי כוח לערוך.