אני מקפיד על טלפונים וחיבור לתוכנית (קבוצה פעם בשבוע, קבוצות ווטצאפ, הפורום הקדוש הזה).
בינתיים זה עובד. יחד עם זה מרגיש שחסר לי שינוי פנימי אמיתי.
הפעולות הן בעיקר טכניות:
טלפונים, קריאה , שיתוף. כל זה יוצר לחץ חברתי חיובי שעוזר לי לא ליפול וגם לא למעוד.
התאווה עדיין קיימת. מחשבות להשתמש עולות בראש כמה פעמים ביום ואני מרגיש איך לא ברור לי שלא טוב להשתמש. אני חש כמיהה עזה.
בינתיים הטייס האוטומטי מציל אותי ומבטל את המחשבה או מרים טלפון לחבר.
בסבבים הקודמים שלי בתוכנית המצב היה הפוך:
היתה בי הכרה חזקה מאוד שהתאוה זה שקר ובריחה מהחיים. הייתי שלם עם עצמי שאני לא רוצה להשתמש.
אבל לא הקפדתי על פעולות (אולי דוקא בגלל שהרגשתי את השינוי הפנימי בתוכי לא הרגשתי צורך בפעולות).
בקיצור אני שמח להקפיד על פעולות אבל משתוקק לחזור למצב (שחוויתי כבר) שבו אני שלם עם עצמי שהתאווה לא טובה לי. שכאשר עולה מחשבה להשתמש אני אומר לעצמי בחיוך: "זה לא בשבילי. אני רוצה חיים טובים יותר". להרים טלפון לחבר רק בשביל הפרוטוקול ולא כי אני באמת בתוך תוכי רוצה להשתמש.
