וואי איזה יום קשה יא-אללה.
רבתי עם אח שלי על הבוקר, אחרי זה הייתי בדיכאון, אחרי זה הוא בא לאסוף אותי מאיזשהו מקום והתעכב שם המון זמן, בסוף לא אכלתי כלום כל היום מהבוקר אני רק על פיתה, האמת כבר נעלם לי התאבון לגמרי אני גם בדיכאון קצת, קשה לי לתפקד לחייך, לחיות. אבל מה שכן, אני שם לב מאוד מאוד לזה שחוויתי היום (ואני עדיין חווה ברגעים אלו ממש) כל מיני פחדים וטינות ופגמי אופי.
הרבה דברים חירפנו אותי לגמרי בבוקר והיום בכלל התרגזתי וכעסתי עד שבשלב מסוים כשהכעיסו אותי פשוט לא היה לי כוח לכעוס וקיבלתי את המצב כמו שהוא. שמתי לב שכשאמא שלי צועקת ומתעצבנת עליי זה לא רק בגללי אלא יש הרבה דברים שמשפיעים עליה כמו הלחץ לקראת החג, גם המצב הזה שאני לא אוכל, שהיא מאוד לא אוהבת את זה. אני כבר תקופה ארוכה מאוד מאוד לא ביחסים טובים עם אח שלי, הוא כל הזמן שאנן ומתעכב וזה פוגע בי ובזמן שלי המון, אני לא יכול להעיר לו כי הוא סתם לא יבין אותי ויכעס עליי או משהו, טוב, לא רוצה לסבך אתכם. אני מאוד מתוסכל ומפוחד, קשה לי לבטא את עצמי. אבל לפחות אני מודע לזה. ברוך ה'. ובעצם הדבר הכי טוב הוא שאני מודע לפגמי האופי שלי ומבין מה הייתה הסיבה שבעצם בגללה אני ברחתי הרבה פעמים לתאווה (כמובן שכשברחתי לתאווה לא היה לי מושג שזה בגלל זה) אבל עכשיו אני מבין שכנראה המצבים האלו של התסכול והמצב המאוד לא נוח הם אלו שגרמו לי לברוח לתאווה בשלב כזה או אחר.
