וואו תשמעו מה קרה עכשיו. אני הייתי על סף נפילה, הרגשתי רע, הרגשתי שאני רוצה את התאווה כל כך, הקריז היה מטורף. הרגשתי שזה עניין של זמן ועוד רגע אני נופל. קודם כל אקדים ואומר, שכמה דקות לפני זה דיברתי עם חבר ושיתפתי אותו בקריז, וכשדיברנו הוא בעצם האיר לי נקודה למחשבה, הוא שאל אותי "אתה רוצה את זה?" (את התאווה/הנפילה). בכנות, לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שאני מת ליפול. ממש הלב שלי חמד את התאווה. אז אולי אני באמת רוצה את התאווה. מפה לשם סיימנו את השיחה, לא הרגשתי שום שחרור ולא הרגשתי שהרווחתי מזה משהו בכלל. אותה תאווה נשארה לי לפני השיחה ואחרי השיחה. ואז הגיע הקטע שהייתי על סף נפילה שרשמתי בתחילת הפוסט, ממש רציתי את התאווה וידעתי שאני לא יכול להתגבר על זה ואני בטוח אפול. אבל בורא עולם רצה אחרת. אחרי זה הלכתי לחדר וחשבתי לעצמי מה אני באמת רוצה. האם אני באמת רוצה את הנפילה עם כל הכיף והריגוש האדיר שיש בזה או שאני רוצה להיות נקי? האמת זה לא היה פשוט, כי במצב של קריז קשה לחשוב בהיגיון וקשה לחשוב מה אני באמת רוצה. אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני בהחלט לא רוצה את התאווה, סבלתי מספיק בגללה. ידעתי שברגע שאחזור לאוננות ולסרטים הבעייתים החיים שלי יהיו שחורים שוב, לא רציתי את זה. בקיצור אני לא אאריך יותר מדי אבל אחרי שהגעתי למסקנה (וביקשתי מאלוקים) שאני רוצה להיות נקי באמת, הרמתי טלפון שוב פעם לחבר, שיתפתי אותו בחוסר אונים. ביקשתי עזרה. אחרי שניתקתי הרגשתי שעשיתי את הפעולה הנכונה ואת מה שהייתי צריך לעשות. עכשיו אני כמה דקות ספורות אחרי זה, אבל פתאום בחסד אלוקים התאווה לא נראית באופק, הלב שלי כבר לא בוער.
אגב, זה מסוג הקריזים שבגללם אני תמיד תמיד נופל, והפעם זה באמת היה אחרת. תמיד כשיש לי קריז ברמה כזאת אני 100% נופל. אסירותודה לתוכנית ולכם. אני מקווה שהמסע הזה באמת יהיה מסע החלמה אמיתי, אני מקווה שהפעם זה באמת יהיה אחרת.
