המשתוקק כתב on 11 אוק' 2020 13:20:

שלום המשתוקק היקר
כמענה לשאלתך אנסה לשתף קצת, למרות שאני מאמין שהחלמה אמיתית היא החלמה אישית פנימית שלי מול עצמי ומול המצב האמתי שלי, נכון להיום, וכל ההשוואות מול סיפורי החלמה אחרים הן במקרה הטוב לא מדויקות ומקרה הפחות טוב יסיטו אותי לגמרי מההחלמה שלי.
כל מחלים שמצליח לצלוח את אתגר 90 הימים בהצלחה יכול להעיד שעוצמת המאבק היומיומי/הקריזים פחתו אצלו, מי יותר ומי פחות, אמנם אני יכול לשתף על עצמי שעוצמת השינוי פוחתת והולכת עם הזמן.
כלומר אני לא מרגיש הבדל כ"כ גדול בתדירות המאבקים שלי מול התאווה במהלך השנתיים האחרונות בערך, ויש לי גלים שבאים והולכים כל כמה שבועות. העוצמה שלהם משתנה בהתאם לנסיבות, לפעמים יגיע גל משום מקום ובלי סיבה ברורה, וזה באמת יותר נדיר אצלי בחסדו יתברך, ולפעמים אני יכול לצפות מראש התמודדות מגיעה כתוצאה מלחץ מצטבר או מריבה לא נעימה עם האשה וכדומה.
למען האמת אני לא לגמרי נקי מהתאוה כמעט שש שנים, אני ממשיך לפלרטט איתה לצערי ובושתי מדי פעם מרחוק, כך שלהחלמה שלי יש עוד הרבה מה להתקדם, ובנוסף המקום שממנו באתי - בשנות ההתמכרות הפעילה שלי לא חוויתי את הקריזים המטורפים שחלק מהחברים מדווחים עליהם פה ובקבוצות, כך שאינני חושב שההחלמה שלי יכולה להוות הוכחה למישהו.

להלן ציטוט מהאתר של רטורנו -
"ומה לגבי הסכנה לחזרה להתמכרות?
בכל תהליך גמילה מהתמכרות, ובכלל זה גם התמכרות למין, ישנה תמיד הסכנה כי האדם שהיה מכור בעבר, יחזור שוב לאותה התמכרות. בדיוק מהסיבה הזאת, חשובה מאוד זהותו של מכון הגמילה בו מבוצע תהליך הגמילה. אחד מתפקידי המפתח של המכון הוא לצייד את המכור בשלל כלים שיסייעו לו בצורה ממשית ומוחשית להימנע מהאפשרות הזאת של חזרה עתידית למושא ההתמכרות.
זהו למעשה הפרמטר המרכזי שעליו נמדדים מכוני גמילה שונים."

מקובלנו בסיפורים שמופיעים בספר הגדול ומניסיון העבר הכואב מאד של הרבה מכורים שטעו בזה ומצאו את עצמם שוב עמוק בבור המטפורי או האמיתי למרבה הצער כשמדובר בהתמכרויות לחומרים מסוכנים, שאין ביטוח לאף אחד מאיתנו אף פעם, ולא משנה מה נעשה תמיד יש חשש שנחזור לשם מאד מהר, וחלק מהחלמה יציבה זאת ההבנה והקבלה של המצב הזה שאני נתון בו, בין אם זה בגלל מעשיי ובין אם זה חלק מהגנים שנולדתי איתם או החוויות שעברתי בילדותי שגורמים לי להיות יותר רגיש ופגיע להתנהגויות הרסניות, לא ממש משנה, החיים האמתיים לא נעשים יותר קלים עם הזמן, אנחנו צריכים להיעשות יותר חזקים, ולהישאר מחוברים למי שכל הכוחות בידיו.
שנזכה להישאר איתו עוד יום 'רק להיום'.
תמיד.
אמן.

שלום אחים מחלימים יקרים, מה שלומכם? 
איך עוברים עליכם הסגרים והבידודים והילדים והאשה והפרנסה ובעיקר ההחלמה?

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מתפלל את תפילת השלווה לעתים יותר תכופות, 
מרגיש שכל קושי מאתגר אותי נפשית יותר מהרגיל, 
מרגיש שהרבה מהלחץ הפנימי שאני צובר נגרם לי מדברים שאני דוחה בלי סיבה אמתית, 
קצת מרגיש עצוב וחסר אונים מול כל ההתמודויות הבלתי נגמרות, 
מתפלל לאבי הרחום שישלח לי כוחות ושלווה להתמודד ולקבל את המצב המטורלל שבו הוא רוצה שאהיה עכשיו, 
ואומץ להתגבר ולשפר, אפי' קצת כל יום, לאט לאט, כל מה שכן בידי לעשות כדי להתקדם ולהקל על עצמי, אמן.

בחסדי השם חגגנו לאחרונה שמחה משפחתית, ושמתי לב שאני לא אוהב לראות את התמונות שלי כ"כ,
למרות שבמראה אני נראה לעצמי די בסדר בדר"כ.. בתמונות אני מרגיש שזה לא אני,  או שחסר משהו,
אתמול הבנתי שבתמונות חסר את מימד העומק, רואים שיש עומק אבל הוא לא מוחשי.
זה הזכיר לי את התהליך שעשיתי בהחלמה.
כמו רוב אחיי המתמודדים זה התחיל עם הצגת הבעיה בצורה מאד שטוחה - 
אני לא מצליח להפסיק עם התאווה, מה עושים?
כל הפטנטים שתקפו את הבעיה הזאת בצורה ישירה לא החזיקו אצלי מעמד לאורך זמן,
ותמיד בסוף גילתי כביש עוקף, מעשי או מנטלי, וחזרתי לפיתרון המעולה שהיה לי - התאווה.

תהליך ההחלמה לימד אותי שיש לבעיות שלי ובמיוחד עם התאווה עומק גדול מאד, 
וכדי להחלים באמת אני חייב לטפל ולנסות להחלים את כל העומק שעומד מאחוריי הבעיה שלי - התאווה, 
וחלק רציני בתחילת התהליך הזה בשבילי היה להבין שבעצם התאווה פתרה לי כ"כ הרבה בעיות רגשיות ונפשיות, בצורה מצוינת.
כן, זאת הבעיה הכ"כ קשה עם ההתמכרות הזאת, שהיא באמת עובדת, 
והפיתרון שהיא מציעה כ"כ זמין וזול ומיידי, שאין לי כמעט סיכוי לוותר עליו לאורך זמן,
אני חייב לטפל בדברים שגורמים לי לחפש אותה מלכתחילה כדי שאוכל לאט לאט להשתחרר מאחיזתה.
וזה קשה, מאד. בטח לאחד עצלן כמוני שגם גדל בדור שאין לו כח לתהליכים ארוכים, וצריך הכל ביד ומייד..

אז מה עושים?
קודם כל מבינים כמו שמלמדים כ"כ יפה בקבוצות שההתמודדות הבאמת בעייתית שלי היא לא עם התאווה, 
אלא עם הרבה דברים אחרים נפשיים ורגשיים שהצטברו אצלי מהעבר וההווה,
והפיתרון שלי חייב לכלול החלמה משמעותית שם.
לשחרר מטענים כואבים מהעבר, בעזרת תפילה כתיבה דיבור או טיפול, 
וללמוד להתמודד עם היום-יום שלי בצורה יותר רגועה ואמיצה.
כשהתהליך הזה קרה אצלי ההחלמה עלתה ופרחה בחסד אבי הרחום והאוהב.
בתפילה שתמשיך לפרוח היום, רק להיום.
באהבה
'פנימה'

פנימה תכניס אותי פנימה, גם אני רוצה להיות נקי אלפי ימים

דייב 2 כתב on 20 אוק' 2020 17:25:

שלום דייב היקר
מה שלומך?
קראתי קצת ביומן מסע שלך היום וראיתי שאתה מתמודד עם כמה דברים במקביל.
לא פשוט.
מתפלל שה' ישלח לך כח להפנות את האנרגיה לכיוונים חיוביים, שיקדמו אותך לאט לאט בכל התחומים.

לגבי בקשתך הכנה, האמת שכל חשיפה שאני מדי פעם מקבל כח מאבי הרחום לעשות פה ביומן מסע שלי מפתיעה אותי מחדש, זה כ"כ לא אני ביום-יום, אני מאד מופנם ולפעמים שתקן, אבל אני מרגיש שהשטח בוער ואין מספיק כבאים, בלשון המעטה של ההמעטות.. אז אני לפעמים זוכה לקבל אומץ לכתוב פה טיפה ממה שעובר עלי בפנים, ואולי זה יוכל לתת השראה או הזדהות ודרך לנסות להתקדם לאי מי מבאי אתרא קדישא הדין די בכל אתר ואתר..
זה מה שאני מנסה לעשות ביומן מסע שלי, לחשוף קצת תהליכים פנימיים שאני עובר או שעזרו לי.
אם יש לך שאלה מסויימת על קושי שאתה חווה, גם אם אתה מרגיש שזה רק אתה, וקצת מביך לדבר על זה, אתה מוזמן לכתוב לי פה או בפרטי. למדתי על בשרי שלשתף אחרים בצורה אמיצה זה מקל את משקל המשא האמתי או הדמיוני שאני מדי פעם חש שאני סוחב על עצמי, הלוואי שגם לך זה יעזור. אמן.

אני לא מרגיש שאני נקי אלפי ימים,
משתדל להתמקד כל יום בפני עצמו בלהישאר נקי רק יום אחד, 'רק להיום'.
זה נשמע אולי סתם טריק מחשבתי, אבל זה עובד, לי ולהרבה אחרים.
ובהרבה תחומים לא רק בהחלמה מהתמכרות לתאווה.
בטח אתה שגם רבי נחמן דיבר על זה.
זה בטח נכון בשביל התחלת תהליך ההחלמה, שבו כל יום נקי שהצלחתי לעבור היה הישג עצום מבחינתי, אז לחשוב על כל התהליך העתידי היה מפיל אותי מהר מאד מהשאיפה להישאר בהחלמה.
וזה גם לא נכון לקחת את ההתמודדות הנוכחית ולהשליך אותה הלאה על כל התהליך העתידי - הקושי מול ההתמכרות שלי הלך ודעך עם הזמן ככל שהצלחתי בחסדי יוצרי האוהב להישאר נקי עוד יום.
למדתי על בשרי שחכמינו צדקו באומרם 'מרעיבו שבע' - רק שהם לא גילו לי שבמצבי הייתי צריך להרעיב אותו הרבה מאד זמן, הרבה יותר ממה שהסבלנות שהייתה לי תמיד הספיקה.
השיטה של להתמקד בכל יום בפני עצמו עזרה לי מאד, להישאר מפוקס על היום ועל ההתמודדות הנוכחית, ולא להתייאש מראש מדמיונות של מה צופן בחובו המחר.
ממה שקראתי מאנשי מקצוע השיטה הכי הכי מהירה וטובה להתחיל להרגיש טוב עם עצמי זה לכתוב כל בוקר 'אסירויות תודה' כמו שזה נקרא בתכנית. דהיינו כמה דברים שאני מודה עליהם בחיי.
זה נשמע מוזר בהתחלה אבל השיטה של היצר הרע (שהפך למחלת ההתמכרות אצלי) להפיל אותי זה דרך העצבות והמחשבות המדכאות שלי על עצמי. כל שארגיש יותר רע עם עצמי יהיה לי פחות התנגדות להמשיך לעשות מעשים שיגרמו לי בטווח הרחוק להמיך להרגיש רע עם עצמי. (והרב טוורסקי מדבר על זה הרבה). הדרך הכי יעילה שאני מכיר להתחיל את תהליך ההחלמה זה לשבור את מעגל הקסמים הזה של השנאה העצמית שמובילה להמשך מעשים שיחזקו אותה. וכתיבת ה'אסירויות תודה' כל בוקר עוזרת לי לאט לאט להפנים שיש לי הרבה טוב בחיים, ושיש בי הרבה טוב בפנים, ולכן הבסיס שלי גם במצב המאתגר שכרגע אני אולי נמצא בו הוא חיובי, והוא ישמש אותי ליצור עוד דברים חיוביים בחיי עד שלאט לאט מעט מן האור יביא עוד הרבה אור וידחה את החושך.
בתפילה לבוראנו הרחום והכל יכול שיהיה לכולנו כח להדליק לעצמנו עוד קצת אור בפנים. היום. רק להיום. אמן.
באהבה
'פנימה'

פנימה כתב on 21 אוק' 2020 11:35:

נתת לי המון המון עידוד חיזוק ותקווה במשפט הזה !!

תודה רבה לך על הפוסט המדהים. תודה שנכנסת לכתוב. חיזקת אותי מאוד!

אוהבים

פנימה כתב on 01 ינו' 2017 09:36:

וואו חמש שנים
חמש שנים עברו מאז הפוסט ההוא שנכתב לי מאליו בחסד אבי האוהב והמרחם באמצע חנוכה,
זה היה אחד הדברים הראשונים שזכיתי לכתוב ולשתף פה בפורום הכי מיוחד ו'מואר' שאני מכיר, וכשהעזתי להתחיל ולשתף פה קצת ממה שעבר ועובר עליי פתאום הרגשתי קצת אור במערה החשוכה שחפרתי לעצמי עמוק בנשמה, ואז כשקצת האיר בי הכח והתקווה שנשבו אלי מבין המילים שנכתבים פה, גיליתי שאני לא לבד במערה הזאת, שיש לידי עוד הרבה אחים יקרים מכל המגזרים שגם הם מרגישים בודדים ועצובים ממש כמוני, וישנם עוד רבים וטובים שהיו בה והם בדרכם החוצה אל עבר חיים יותר שמחים שלווים ומאירים. הושטת היד הראשונה שלי לבקש את עזרתם הייתה הכי קשה בשבילי, הרגשתי שזאת הייתה החותמת הרשמית שניפצה לי סופית את שאריות האשליה שהיו לי כלפי מי אני באמת, מי זה 'פנימה' האמיתי עמוק בפנים. ואותו לא רציתי לפגוש בשום פנים ואופן. אף פעם. חיכיתי בצורה חסרת שפיות והיגיון שהוא 'ייעלם' מעצמו ויתפוגג כלא היה. ופתאום אני מדבר עליו, ומשתף אחרים בקיומו. זה היה הכי קרוב לתחושת 'כיליון' שחוויתי בחיי. בושה קשה וכואבת עד העצמות.

וראה זה פלא, ממש נס חנוכה - לאחר שהצלחתי בחסד בוראי לשתף ולהוציא את הצד המוסתר והכה מבייש הזה החוצה, גליתי שהוא באמת לא היה האני האמיתי שלי באופן בלעדי, הוא היה חלק מהאני היותר גדול שלי, החלק שדרש ממני להמתודד עם כאבים ומועקות ישנות שהדחקתי כל כך, החלק שדרש החלמה וריפוי נפשיים ותודעתיים.
קפיצה קדימה חמש שנים - להיום, השלהבת שהודלקה בי אי-אז בחנוכה ההוא בחסדו האינסופי של אבי הרחום עדיין מאירה, אמנם לפעמים מעט מרצדת, מתקטנת, וכמעט נכבית, אבל אני משתדל לזכור כל יום 'רק להיום' לדאוג לה לקצת שמן בקנקן, ולסגור מעט את שני החלונות הרואות שסביבה כדי שרוחות הפרצים לא ינשבו דרכם עליה בחזקה.
בתפילה לה' הרחום והחנון אבינו האוהב שמאיר לנו כל השנה ברוב חסדו, שימשיך להשפיע עלי ועל כל החברים היקרים שמצאתי בדרך ההחלמה הארוכה והמאתגרת, שלווה ואומץ להמשיך ולדאוג לשלהבת שתמשיך להאיר לנו ולכל הסובבים אותנו. אמן.

שלום אחים יקרים
מה שלומכם?
עברתי תקופה מאד מאתגרת בחודשים האחרונים,מבחינה כלכלית/נפשית/זוגית וממילא 'החלמתית', כל דבר שמערער לי את היציבות הנפשית הרעועה ממילא שלי, ישר משליך אותי להרגלים הישנים והלא טובים, כשהתאווה עומדת לה בראש הפודיום כאפשרות הבריחה האולטימטיבית,
מודה לה' על כך שלגמרי לא בכוחי נקי 'רק להיום' בחסדו יתברך של יוצרי הרחום, לפחות 'מדברים קשים' ומאוננות, זקוק לעזרה מבוראי שאצליח 'רק להיום' לעשות ויתור גם על תאווה יותר 'קלה', (קלה לפחות מבחינה אוביקטיבית), ולזכור שגם קצת רעל יכול לשבש את כל המערכות והשעונים שלי. ועדיף לי בלי רעל בכלל.
מצרף כאן התכתבות שלי עם חבר יקר, כמענה לשאלתו 'מה עושים כשיש קריזים קשים לתאווה',
גם בשביל תזכורת עתידית לעצמי, והלוואי שיהיה גם לתועלת, ושיהיה לכולנו עוד יום 'רק להיום' שבו נצליח עוד טיפה לצעוד ולהתקדם במעלה דרך ההחלמה והחיבור לעצמנו ולאבינו האוהב.

שאלה:
איך לדעתך מתמודדים בזמן קריז קשה?

תשובה:
שאלת השאלות..מי שכבר נמצא בתוך קריז חזק רוב הסיכויים שבסוף ייפול, וחלק מההחלמה זה להבין שזה בסדר, היה פעם צדיק מאד מיוחד שקראו לו 'יוסף הצדיק' והוא עמד בניסיון רציני ועד היום הוא הסמל והדוגמה לאידאל הזה של להחזיק מעמד גם בקריז קשה, מה שאומר שאין לנו לשגות באשליות שאנחנו נצליח להתגבר על קריזים כל הפעמים אם בכלל.
ואצלי, לפחות בשנים הראשונות של הניסיון לעלות על דרך ההחלמה הקריזים היו מפתיעים אותי.
לימדו אותי שאפשר - לנסות לשתף חבר, לרדת על הברכיים ולהתפלל לבוראנו הרחום, ולנסות להעסיק את המח במשהו אחר,מעבר לזה אין טריק קסם שאני מכיר, לפחות לא בדרך ההחלמה שלימדו אותי.
מה שכן, אחרי נפילה ואחרי שנרגענו מכל רגשות האשמה שלנו מול כל הסובב אותנו.. צריך להשקיע את עיקר הרצון והפעולות ב:
1- להרחיק את הטריגרים לקריז עד כמה שאפשר. וזה לפעמים ממש ממש לא פשוט כי מתח מול אשתי למשל יכול להיות סיבת הקריז, אז זה אומר שאני חייב לטפל בקשר הזוגי שלנו. משימה לא פשוטה לאף אחד בטח לא למתמודד מול התאווה.
2- לקבל את העצמי שלי כרגע בלי השוואות מול אחרים או מול הציפיות שלי מעצמי ומההחלמה שלי, ולהבין שיש לי מערכת הפעלה במח שנבנתה לאורך כל שנות הנפילות שלי, וכדי להתגבר עליה עליי לבצע יום יום פעולות שייבנו מכונה יותר חזקה ממנה שתשלוט על מכונת הקריזים והנפילות.. ואם לא אמשיך לתחזק את המכונה החדשה, המכונה הישנה תתעורר ותשלוט בי שוב.
לימדו אותי וכך אני חווה שההחלמה עם הזמן עוזרת בשני מישורים - גם להרחיק יותר ויותר את משך הזמן שבין הקריזים, וגם את היכולת לזהות יותר ויותר מרחוק את הקריזים מגיעים, ואז יש לי יותר מרחב תמרון ויכולת ורצון לשנות את הכיוון של המח שלי כך שהקריז יתמוסס מעצמו מרחוק.
זה בגדול תהליך ההחלמה שעבד אצלי רק להיום.
גם אני חווה קריזים מדי פעם ומתפלל לבוראי להישאר נקי רק להיום ברוב רחמיו.
שה' יהיה בעזרנו להסתכל על הצעד הקרוב הקטן האפשרי לנו היום. ולצעוד אותו.

באהבה
'פנימה'

[quote="פנימה" post=92599 date=1471259436 catid=2][dir=rtl]שלום חברים יקרים

תודה אחיד והאברך על התגובות. אוהב.

הצום עבר, תשעת הימים עברו, שלשת השבועות עברו, ואפשר להתחיל לעשות חיים, פנימיים..
בשנים האחרונות הרגשתי צורך ל"החריד" את עצמי בתשעה באב עם סרטים מחרידים מהשואה, סוג של "פורנוגרפית מוות", בחסד ה' הפעם נתתי לעצמי לחוות את היום בלי עזרים גרפיים מוגזמים, ממילא לא אצליח להכיל שבריר ממה שהיה שם, וזה לא בריא לי לראות את זה, השנה הסתפקתי בצפייה בראיונות ושיחות של אנשים שהיו שם מכל צידי המתרס, זה הספיק והותר, ואפי' קצת בכיתי בקינות, סימן שהרגשות קצת מבריאים ומתעוררים בצורה יותר בריאה. התקדמות בשבילי. תודה לה'.

מחלה. חולה. 
מילים שקשה לי לומר על עצמי למרות שאני יודע שיש בהם מן האמת. נראה לי שהן מתארות בשבילי מצב בעייתי שאני צריך איכשהוא להסתדר איתו, לקחת תרופות ולחכות בסבלנות עד שהכאבים יגמרו. קראתי מאמר שקצת עזר לי להבין שיש לי אפשרות להסתכל על זה אחרת, להסתכל על המחלה כמנוע לצמיחה, ואז אולי אצליח לומר לעצמי בצורה שתחזק אותי - "כן, אני חולה, ותודה לה' שהבנתי שאני חולה, כי המחלה מכוונת אותי בעל כרחי לכיוון של צמיחה והחלמה, השלב הזה שאני כרגע נמצא בו הוא זמני, ובבחירתי הכוח לעשות פעולות ולשנות את חיי קצת 'רק להיום' כך שאהיה בשלב הבא שלב ההחלמה, רק להיום, ואז אוכל גם להוקיר תודה לאבי הרחום והמיטיב שהביא לי את המחלות שלי". הלוואי. אמן סלה.

השראה יומית - המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות - ד"ר גיל יוסף שחר - מקור
כדי להבין את המהות הפנימית של מחלה על פי היהדות, צריכים להבין את המהות הפנימית של תשעה באב ואת המסר שלו לחיים שלנו כיום.
ישנה שאלה עקרונית וחזקה מאוד על מה שקרה בתשעה באב.
בתשעה באב חרב בית המקדש (הראשון והשני), פעולה שסימנה את תחילתה של הגלות שבעקבותיה עבר עם ישראל סבל רב.
הרמב"ם פוסק להלכה: "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין כו' דרך השחתה, עובר בלא תשחית". 
כלומר, אסור להרוס בניין דרך השחתה. זה נכון לגבי כל בניין שהוא. 
יתרה מזאת, לגבי בית המקדש, יש הלכה נוספת וספציפית: 
"הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה" (הרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א).
בנוסף, אחת מתרי"ג המצוות, כפי שמונה אותן הרמב"ם היא "שלא לאבד בית המקדש ובתי כנסיות או בתי מדרשות".
סיכום ביניים: אסור להרוס בניין כלשהו, גם אם אין בו קדושה ואסור לשבור אפילו אבן אחת מבית המקדש, 
קל וחומר שאסור להרוס את בית המקדש כולו.

עכשיו צריך להבין:
הרי הקב"ה מקיים את כל המצוות שהוא ציווה בהן את ישראל, כפי שנאמר: "אין מדותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם.  
בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא איננו עושה כלום והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה, הוא אומר לישראל לעשות ולשמור" (שמות רבה, פרשה ל, ט).
עקרון זה נכון גם על מצוות לא תעשה. כלומר, אם לישראל אסור לעשות פעולה כלשהי, גם הבורא אסר פעולה זאת על עצמו.
כעת אפשר להגיע לקושיה הגדולה:
כלומר, לישראל אסור להחריב את בית המקדש (ואפילו לא אבן אחת ממנו), אז איך יתכן שהקב"ה החריב את בית המקדש, 
הרי מה שהוא אסר על ישראל לעשות, גם לו אסור לעשות???

התשובה טמונה במילים "דרך השחתה" (לשון הרמב"ם בהלכה שאוסרת להרוס בניין).
האיסור להרוס בניין אינו אלא "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל על מנת לתקן, מותר לקלקל אם אי אפשר לתקן אלא על ידי קלקול זה" ( שולחן ערוך אדמו"ר הזקן).
זאת אומרת שאם הקלקול וההריסה הם לשם תיקון של משהו אחר, מותר לקלקל, אך רק בתנאי שהקלקול הינו הכרחי לצורך התיקון.

ספציפית, בנוגע להריסת בתי כנסת (כולל כמובן בית המקדש), נפסק להלכה: "אסור לסתור דבר מבית הכנסת, אלא אם כן עושה על מנת לבנות" (הרמ"א, שו"ע, סעיף קנ"ב).
ומפרשים אחרונים אף דייקו, שכל ההיתר להרוס בית כנסת, אינו אלא שהסתירה היא על מנת לבנות וכדי לבנות במקומו דווקא. 
כלומר, להרוס, כדי לבנות בית כנסת במקום אחר- אסור.
זאת אומרת שאם הקב"ה החריב את בית המקדש, הדרך היחידה על פי ההלכה, שמאפשרת לעשות זאת היא על מנת לבנות באותו המקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר.
ברור שכדי לבנות באותו מקום בית מקדש גדול יותר ומפואר יותר, הדרך היחידה לעשות זאת, היא על ידי הריסת בית המקדש הקיים.
ובאופן כללי, כל קלקול והריסה מותרים, רק אם הם נדרשים לצורך תיקון כלשהו.

מדברים אלו יוצא, שחורבן בית המקדש וכל הגלות שבאה בעקבותיו, נעשו על מנת לתקן משהו.
הם לא היו עונש