שלום אחים יקרים
תודה אהבת ואחיד אוהב אתכם,
אהבת - אני גם חש לפעמים שהכתיבה מציבה לי מראה לא נעימה, אבל אני מרגיש שכשאני כנה עם עצמי יש במילים שאני מעלה פה משהוא קצת מקל ומרפא בשבילי, כשאני מוציא את הפגמים שבי החוצה יותר קל לי להודות בהם בפני עצמי ולהתחיל בשלב הראשון של תיקונם - להודות בהם ולקבל אותם כחלק ממני. מתפלל שאזכה לזה עוד קצת 'רק להיום'.
הבאתי פעם על זה מדברי הרב קוק, אעתיק שוב פה כתזכורת בשבילי לא להזניח את הכתיבה היומית שלי כפי שאני עושה לצערי לאחרונה.
תיקון על ידי כתיבה:
לפעמים אי אפשר לאדם להרים את עצמו,
מתוך קטנותו ושפלותו,
אלא על ידי כתיבה של מחשבותיו ותחושותיו,
לגבי ההתמודדויות והניסיונות שלו.
הכתיבה,
לא רק שהיא מבטאת את רחשי הלב,
היא גם מתקנת את הפגמים הפנימיים,
שנוצרים בגלל הנטיות החומריות.
(מהספר 'ניצוצות' - ע"פ הרב קוק זצ"ל - שמונה קבצים קובץ ו, לד.)
יצאתי עם המשפחה לטיול של כמה ימים בצפון הארץ, חוויתי הרבה את עצמי ופגמיי בצורה חריפה, עד כמה אני מפונק ופועל ממניעים של פחד, ועד כמה אשתי היקרה הפוכה ממני בזה, מקווה ללמוד ממנה ולהפנים קצת.
הלכנו לישון לילה אחד בשטח באוהלים, במקום מסודר אמנם אבל בלי הנוחות הרגילה של מזרון נורמלי למשל, לא הצלחתי להירדם כ"כ בקלות וזה גרם לי למחול שדים של כעס וטינות על כל העולם ואשתו, בעיקר אשתו.. ואז על עצמי שאני כזה מפונק וילדותי לפעמים, ועל זה שאני לא מצליח להשתחרר מהמחשבות הללו, זה הגיע לרמה של דמעות חרישיות ותפילה לה' שקצת שחררה אותי מעוצמת הרגשות שתקפו אותי פתאום באמצע החורשה בטבע ליד מפל מים רועש ויתושים מזמזמים.. בבוקר החלטתי לנסות יותר לזרום עם המציאות ולא להתנגד לה ועשיתי כמה דברים שלא היו נראים לי נוחים כ"כ במבט ראשון, כמו לקפוץ לבריכת מים קפואים ולשחות בה, והיה לי ממש ממש כיף בסוף.. תודה אבא יקר שעזרת לי טיפה לשחרר וליהנות מהסיטואציה שהייתה נראית לי ממש עינוי בהתחלה, מקווה לזכור זאת גם בחיי היום יום שלי, לזרום קצת יותר ולא להיות נעול ומקובע על איך הדברים אמורים להיראות, ואם הם לא קורים כמו שאני מצפה אני לא משתתף אלא צופה בכעס עצור מהצד בכולם נהנים חוץ ממני, ואז כועס על כולם ועל עצמי..זה נראה לי גם מה שבודד אותי מהחברה ועזר לי להתמכר לכל מיני התנהגויות לא בריאות, תזכורת חשובה בשביל החלמתי ושפיותי העתידית בעזרתו יתברך. לאט לאט.
******************************************************************************************************************************************
להלן המשך שאר המאמר על יצר המין ע"פ דברי הרב קוק שהתחלתי להביא פה ועשיתי הפסקה, זה ארוך וכבד אבל יש שם כמה פנינים מיוחדות בשבילי. מקווה שמי שיקרא אותו ימצא תועלת והבנה פנימית כמו שאני שאני מצאתי. הוא מסביר איך הגאווה הפנימית שבי והתסכול מאי מימוש כוחות היצירה הפנימיים גרמו לי להתפרצות היצר הזה והכעסים שהתלוו אליו.
"אבל כאן עלינו לשאול את השאלה היותר עמוקה, והוא מה מביא את האדם לאותה בחילת חיים?
מה גורם לנו לחוש שהחיים אינם בעלי משמעות, וכל שאפשר להציל מהם הוא רק חוויות חושיות גסות וחסרות פשר?
הרב מייחס את המשבר למידת הגאווה שלא בוררה די הצורך.
אותה תחושת הריקנות הפנימית של אדם המגלה שכל ימיו ניסה להבליט את עצמו ולמצוא חן בעיני הסביבה,
להבליט את עצמו כלפי חוץ בלי לבטא משהו אמיתי מפנימיות נשמתו, בגאווה ריקה וחסרת פשר.
תחושה קשה זו מתנקזת למיניות חסרת רסן:
"ומשקרות עיניים... מתוך הגאוה העוברת כל גבול, המסכמת שכבר הגיע האדם למרום השלמתו,
עד שאינו צריך עוד לבקש ולשאוף השלמה פנימית אמיתית.
הנפש החופשת היטב את תוכן הפנימי שלה, מרגשת מיד בריקניותה ואפסותה,
שכיון שחסר לאדם אותו תוכן החיים של חפץ ההתעלות מפני ארסה של הגאוה, כבר אין לחייו שום תוכן.
ולמלא את הריקניות הנוראה מוכרחת היא למצא את עולמה לא בקרבה פנימה כ"א בחוץ, במציאת חן של הסביבה.
נמצא שההתגדלות הקיצונית שהיתה חפצה להתגדר בה, נהפכת לה לשפלות גדולה,
עד שהיא חפצה רק להיות משועבדת למצב הנפש של הסובבים אותה ותשתדל ביפוי חיצוני במדה מופלגת." (שבת ב', פרק שישי כט).
והתהדרות סרק זו מועדת להפוך לשפלות מינית פרועה:
"היחס המיני ההגון הבנוי בקדושה וביושר, לבד מה שהוא בונה ומשכלל את העתיד של העולם, הוא מאשר בזה עצמו את ההוה.
ההשתלמות שהמינים מקבלים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות, אינה פחות מלאת ערך מהתכנית של התולדה החמרית...
אבל הרשעים, משחיתי דרכם, מאבדים את ההון היקר שברכת ד' בקרבו לאבדון,
ואותה התכונה שהוד החיים ועזו מתגלה בה בטובה ותמותה, כשיורדת היא לעמקי הרע, ישוב הכל אחורנית.
האדם יאבד את ערכו, לא לבד ערכו האנושי כ"א גם את ערך החיים שלו,
הלב יתרוקן מכל ששון וכל תקוה הכחות יתדלדלו ויהפכו לפלצות וזועה" (שם, לה).
קטע מרתק זה מקשר בין שני היצרים המרכזיים של האדם,
המין והתוקפנות (יצרים שעמדו גם במרכז עיונה של הפסיכואנליזה מאז פרסום מאמרו הידוע של פרויד, "מעבר לעקרון העונג").
בחילת החיים, הוא קובע, משנה את יצר המין,
והופכת אותו מכוח הבנייה הגדול של החיים, המקושר לעדינותה של האהבה, להוללות פרועה.
אותה בחילה מגרה את יצר התוקפנות, מעצימה אותו, מחזקת אותו מול יצר המין,
שהרי התוקפנות קשורה באופן הרבה יותר ישיר לזעם ולשנאה.
ובכל זאת האם יצר התוקפנות הוא רע כשלעצמו?
בהכירנו את המהלך הכללי של משנת הרב לא נתפלא לגלות שגם לתוקפנות יש שורש גבוה במקורה הנפשי:
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית.
קבוץ כחות הרוחניים, שעומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה, ומצערים אותה בקצפון פנימי.
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבין בעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים בכונה של היזק,
בא מצד הכעס הכללי האצור בעולם, שמצד עצור כח היצירה" (קובץ ח, רנא).
החיים שואפים להתגלות, ליצור, להופיע במלוא ערכם הרוחני.
כדי לעשות כן עליהם להתמודד עם מכשולים רבים, מניעות שונות ולפעמים אפילו התנכלות מכוונת.
כוח היצירה מצריך את קיומו של כוח התמודדות רוחני.
כאשר החיים זורמים באופן מתוקן, כוח ההתמודדות הזה בא על סיפוקו בפשטות,
על ידי עצם הגבורה הנצרכת לנו בהתמודדויות הרבות שהמציאות מעמידה בפנינו מדי יום ביומו.
אבל כשכוח היצירה של החיים אינו בא לידי ביטוי,
כאשר האדם בוחר לחיות חיים ריקניים שאין בהם אהבה, יצירה, וכל ביטוי אותנטי אחר של נפשו,
הדחיפה היצירתית הפנימית של האדם היא מתוסכלת, והתסכול מוליד זעם ההולך ומצטבר.
לאדם החי חיים כאלה אין מילים כדי לבטא את כעסו באמת,
שהרי ניסוח מילולי של הכאב הוא כבר תחילתה של הופעת הכוחות המודחקים.
בראשית מאמר הדור כתב הרב כי הדור הצעיר של זמנו איבד "כשרון הדבור",
ולכן "איננו יכול בשום אופן אפילו לספר את צרותיו בדבור טוב, מבואר ומובן,
שזה בודאי היה מקיל לו הרבה, והיה ממתיק במדה הגונה את צרות לבבו הרחבות.
יש לו דבור, אבל לא לספר נגעי לבבו למען ירוח לו, כ"א לבזות לגדף ולחרף או להתקצף ולקלל" (עקבי הצאן, א).
הדיבור אינו משמש לביטוי הכוח היצירתי של האדם, לחיפוש המכשולים הבולמים את חייו ולהסרתם, אלא לביטוי התוקפנות עצמה.
המצב כזה אין שום פתרון לתסכול, והוא פשוט הופך לזעם, והזעם המצטבר עלול להפוך לרצחנות ממש.
כמו שראינו לגבי המיניות, מי שמכלה את חייו ברדיפה אחרי גאוותו צפוי לגורל כזה:
"וממקור הגאוה נובע גם כן הכעס והתאוה, עד תמצית שפלותם.
שכחת האור העליון, מקור החיים והעונג, מציירת את הישות בצורה כעורה, מעוררת קצף, ויסוד הכעס מחולל ארסו בנפש,
והחיים אובדים את ערכם, וכל תקוה אידיאלית מתמנעת,
ומתוך כך באה הרשעה התאונית לעומק ממשלתה, וסוחבת את האדם לעמקי שאול." (קובץ ה', כה)
צריך להבחין היטב.
ההרסנות התוקפנית מכילה יסוד נפשי ראוי,
הגבורה הנדרשת להופעת כוחותיה היצירתיים של הנפש, והתסכול על חסרון ההופעה שלהם.
הפתרון, אם כן, אינו יכול להיות הדחקה פשוטה של הכעס עצמו -
כל התוקפנות הזו היא תוצר של הדחקה, ומה תועיל הדחקה של הדחקה?
צריך, במקום זה, להפריד את הזעם למרכיביו:
"גבורת הנפש היא מדה יקרה מאד מצטרכת לכל קנין השלמות בין בפרט ובין בכלל.
אבל מעטים הם הקונים אותה על טהרתה,
מפני שהיא גם מצרנית בציורה לכמה מדות רעות: כעס, גאוה, שנאה, נצחון, נקימה, וכיו"ב.
יש שהיא תמצא בין אותם שלא שמו אל לבם יראת ד', אבל עם שכנותיה הרעות.
ובאנשים שנטו שכמם לסבול עול יראה, ולא השתדלו לעיין בפרטיות תקנת מדותיהם,
לא הבחינו בינה לבין שכנותיה הסובבות אותה והזניחוה כולה.
אך בדרך הראויה, להפריד ולבור פסולת מתוך האוכל,
כל שכנותיה הרעות תסורנה למשמעתה אל הטוב והישר בעיני השי"ת." (מוסר אביך, ע' סג)
לאחר ההפרדה, יש למצוא דרך לחידוש הופעתם של הכוחות היצירתיים שבאדם,
שהרי בלימתם היא שגרמה לכל הסיבוך מלכתחילה.
כך עולה, למשל, מפסקה נוספת בה מופיעה הדינמיקה הזו כולה, אם כי בצורה ממותנת בהרבה:
"אותן ניצוצות הקודש שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מרגשת בכלי הגוף.
וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה,
ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למישרים, דובב שפתי ישנים.
אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים יפה צעקה לאדם." (קובץ ו, יב).
לסיכום הפרק הזה בתורת הנפש של הרב קוק,
יש לומר שראשיתה בתפיסה אחדותית - הן של ההוויה בכללותה והן של הנפש האנושית.
אבל בסופו של דבר היא מציירת תמונה מורכבת המכילה מגוון עצום של כוחות נפשיים,
חלקם נעלים ומלאים כמיהה לטוב מוחלט,
חלק אחר ירוד ומושחת, שואף להתנשאות גאוותנית שאינה משאירה מקום לזולת, לפריצות מינית ולשפיכות דמית- לא פחות.
והאדם עצמו? הוא כולל את כל הזרמים האלה, ונאבק בעצמתם הסוחפת.
לא פעם מוצא האדם את עצמו חסר אונים מול עצמתם של הכוחות המתרוצצים בקרבו:
"מוטלים אנו בין שני הזרמים הגדולים, כל הררי האור והאש הרוחניים שלמעלה מן ההכרה סובבים אותנו,
מזדעזעים הם תמיד, וגורמים זעזועים נשמתיים גדולים בקרבנו,
ואותם התהומות העמוקים שלמטה מן ההכרה, הם תמיד גם כן שואנים, הומים ושוטפים,
ומשבריהם וגליהם פוגעים בנו, ואנו מתרעדים ומשתטפים עמם.
וכל התנועות הגדולות הללו אינן פוסקות, פועלות הן תמיד בהמיה רבה, ברתיחה אדירה, ובגאות חים עזיזים.
אנו צריכים תמיד להכשיר את כלי קיבולנו, את כל צינורות החיים הקבועים בנו,
שיהיו מוכשרים לקבל את הטוב, הנאה, הישר הטהור, הקדוש והמאיר, שנוזל משני הזרמים הללו יחד" (קובץ ו', צז).
בדיחה -
משוגע אחד הולך ברחוב עם שתי סיגריות בפה.
פוגש אותו חברו ושואל : " למה יש לך שתי סיגריות בפה ? "
עונה המשוגע : " אחי נכנס לכלא, אז אני מעשן בשבילו ".
כעבור שעה רואה החבר את המשוגע עם סיגריה אחת בפה.
אומר החבר : " מזל טוב ! אני רואה שאחיך השתחרר מהכלא ! "
עונה המשוגע : " לא, פשוט הפסקתי לעשן ".
======================================================================================
מזכיר לעצמי - כשאני חש "הרסנות תוקפנית" בנפש, זה סימן שיש בי תנועות ומעשים כרגע שאינם ביושר ובקדושה,
וכאשר אני חש שדיבורי בנחת והולך למישרים, סימן שאני במקום פנימי יותר ישר וקדוש.
והרגלים הרסניים מזיקים לי, גם שכשיש לי תירוצים למה אני עושה אותם..ויש לי בכמויות..
אבא יקר עזור לי להיות יותר שלו ואמיץ היום, ולפעול יותר כרצונך ולא כרצוני. אמן.
