התגעגתי

לאריסטו באהבה...

תודה רבה על כל מה שכתבת!

מאוד התחברתי לנקודות שהעלית. גם אני חוויתי את הרגשות הפרדוקסליות הללו, מצד אחד לחוש את הטהרה של יום כיפור, ומאידך לא לעמוד בפני הדחף שלי ולהשתמש כמה שעות מאוחר יותר. הרהרתי לעצמי בעבר שכנראה חז''ל שאמרו שסוכות נקרא ראשון לחשבון עוונות, כי אין זמן לחטוא בין יום כיפור לסוכות,  לא חשבו על פורנוגרפיה.....  
היום, לראשונה בחיי, אני מגיע לראש השנה בכיוון אחר לגמרי. אני מסוגל להישיר מבט על אלוקים אוהב ולומר לו: ''אבא, אני אוהב אותך; והשנה אני לא באופוזיציה, אני בקואליציה שלך. נכון שראיתי פורנו ופעלתי על התאווה, זה לא הגיע ממקום של חטא, זה הגיע ממקום של חולי-וזה משהו שזיכית אותי להבין רק השנה הזו- ובסך הכל 'רצוננו לעשות רצונך'. אז אם תרצה להעניש אותי, אז ת'פדל, אבל היום אני לא רק יודע (לדעת ידעתי תמיד, בכל שנות השימוש שלי) אלא אני מרגיש וחש את זה, שאתה אוהב אותי ורוצה אך ורק לעזור לי''

ושוב תודה רבה לך, וכמובן אני אוהבים אותך (=

מזכיר לי משהו ששמעתי פעם שלפעמים אנשים אומרים סליחות כמו 'סליחה, זוז רגע'

תודה חברים מתוקים על התגובות, הקלתם מעלי קצת את התקופה האחרונה.
אוהב אתכם.

ירידת מתח רצינית.
זה מה שאני מרגיש מאז שחודש 'הרחמים והסליחות והלחץ' התחיל, היה קצת שיפור לפני ראש השנה, ואז החמרה בעשרת ימי התשובה, והיום בחסד ה' אני מרגיש קצת יותר טוב, קצת פחות לחוץ מזה שאני לא מספיק מרגיש מוכן וראוי למחילה וכפרה ביום הכי קדוש בלוח.

קשה לי.
קשה לי להגדיר לעצמי למה הייאוש הקל חזר לשכון במחשבתי, למה אני לא משתמש בכל הכלים הרבים שצברתי באמתחתי לטיפול בדיוק בכאלה מצבים, איך הייתי מלא בתובנות וחכמה בעזרה לאחרים שביקשו עזרה, אך בשביל עזרה לעצמי התחושה היא שהארגז ריק, אין מה לעשות, ואין אפילו כוח או אומץ לנסות להיעזר באחרים.
הרגשתי איך התחושות הללו שאני יודע שהם כה מסוכנות להחלמתי חוזרות אלי, ולא עצרתי, גם כשקלטתי שהדפוסים הישנים מרימים ראש, שאני פתאום מחפש דברים שקשורים לתאווה באופן עקיף ומשלה את עצמי שהתאווה היא לא הסיבה האמתית שאני מחפש אותם..כמה מיני מעידות ואני פה, יום לפני יום-כיפור, מרגיש רחוק מעצמי מהחלמתי ומאבי האוהב. מאד.
וכואב לי על זה, ואני לא מצליח להשתחרר ממחול האשמה וההלקאה העצמית שמתחולל בקרבי.
מרגיש מזויף ורשע וחוטא וחולה ועצוב, והכל ביחד.
אוי טאטא.
מי יציל אותי מעצמי אם שכחתי שהכל ממך?
גם הנקיות, גם התובנות, וגם הרצון להמשיך ולנסות לצאת מהבור הנוכחי ששמתי את עצמי בו.
רק אתה יכול.
כנראה ששכחתי את הנקודה החשובה הזאת בדרך. הרגשתי שאני כבר על הסוס, עליתי על דרך ההחלמה, והכל יהיה מעכשיו צבוע בצבעים שמחים ובניחוח עליז.

אז אני מבין בימים האחרונים שיש פער אצלי בין חכמתי בהחלמה לבין מעשיי בה, ואני צריך לחזור ולעבוד על הבסיס על המעשים הפשוטים שנותנים לי תזכורת יומיומית עד כמה התאווה הורסת אותי מבפנים, צובעת לי את העולם בצבעים קודרים - קריאה יומית בספרות התכנית או בפוסטים של מחלימים ותיקים פה, ולכתוב כל יום כמה דברים שאני אסיר-תודה עליהם בחיי, אחרת אני מתעלם מהם, ורואה רק את החיסרון הנוכחי והלא ממומש שכנראה תמיד ישכון בלבבי, תמיד יהיה בי פער בין המצב הנוכחי שלי לבין המצב שבו אני רוצה להתקדם לעברו, בכל הסובב אותי בחיי, ולא רק בהחלמתי.


עברו עשרה חודשים וקצת מאז שקיבלתי אומץ מאבי האוהב לכתוב ולשתף בפורום היקר הזה, כתבתי בממוצע כמעט שני פוסטים כל יום, ואצלי פוסט הוא בדרך כלל יותר מכמה שורות, לאחרונה אני מנסה לחזור לאיזון גם בכתיבה פה, ומאד שמח לראות שמות של חברים חדשים שכותבים ומשתפים פה בשיא המרץ, זה נותן תחושה של חברותא מעודדת, תודה לכולם. 

אנסה לרשום כמה דברים שקרו לי בשנה האחרונה בהקשר ההחלמה שלי, ואני ממש ממש אסיר תודה עליהם לאבי האוהב.
אני קורא פה באתר נראה לי מאז שהוא עלה לאויר לפני ארבע שנים בערך, אבל רק השנה התחלתי להיות שותף פעיל בו, הכל התחיל מאיזה מחסום כתיבה שחשבתי שיש לי בעבודה, החלטתי לכתוב בפורום וככה לחזור להרגל לכתוב, בדיעבד לא היה לי מחסום כתיבה אלא תחושה של חוסר מימוש פוטנציאל פנימי (למדתי והתפתחתי קצת במקצוע שלי וזה משתפר לאט לאט בחסד ה'), בהתחלה רק כתבתי ושיתפתי וניסיתי בעיקר לעזור לחבריי היקרים עם ההתמודדות הלא פשוטה שלנו מול התאווה, ומול החיים בכלל, זה עזר לי להכיר בעובדה שאני לא יכול באמת לעזור לאף אחד, זה היה בשבילי גילוי מאד מרפא וחשוב כי כל חיי הלקיתי את עצמי שלא עזרתי מספיק לקרובים לי ובעיקר לאמי היקרה עם כל הצרות שהיא עוברת בחייה, הבנתי שבשביל לעזור באמת אני צריך קודם כל להשתפר ולתקן ולשפר את עצמי, ואז להוות מישען או דוגמה אישית לאחרים ואם יפנו לבקש את עצתי אשמח לשתף את מה שעבד בשבילי, ואולי ה' יעזור וזה גם יעזור לאחרים, ואולי לא, וזה בסדר, לא עלי מוטלת החובה לתקן את העולם ואפי' לא את אמא שלי. מובנה בהכרה הזאת ההבנה שיש סבל בעולם ואנשים סובלים וגם אנשים שיקרים מאד לליבי סובלים, ולפעמים סובלים מאד, וזה קשה וכואב אבל הדבר היחיד שבאמת יכול לעזור להם זה שאמשיך להאמין בעצמי ולפעול פעולות שיקדמו אותי, ולהתפלל לאבי האוהב שיעזור להם לשאת את המשא האישי שהוא החליט שעליהם לשאת פה בעולמו המורכב, ולהקל מעט אותו מעליהם. ואף תועלת לא תצמח להם אם אכנס גם אני לתוך הסבל שלהם ואתחיל גם לחוש אותו, אני חייב לשמור על המרחק הקצת מטושטש לפעמים שבין אמפתיה בריאה להזדהות הרסנית.
משזה לא עזר ועדיין הייתי תקוע בעבודה, התחלתי ללכת לקבוצות, היה לי בהתחלה מאד קשה לומר על עצמי שאני 'מכור', זה לקח לי הרבה זמן לגבש עמדה והבנה על זה, קראתי חומר של אנשי מקצוע על התמכרויות, ושמעתי בקבוצות חברים משתפים את הקושי הזה גם עם עצמם למרות שבשבילי מעשיהם מוכיחים בבירור שהם מכורים, והבנתי שאני גם מכור לכמה התנהגויות הרסניות, אבל זה בסדר, כי המונח הזה מכור/לא מכור הוא לא מונח של הכל או כלום, או שאני לגמרי מכור או שאני לגמרי לא כזה, אלא מונח רציף  שמכיל אינסוף דרגות בתוכו. ובסופו של דבר אם אני סובל מהתאווה ויש לי את הרצון לשפר ולתקן אותו, הגעתי למקום הנכון.
בזכות  הקבוצות והחברים המתוקים והיקרים שפגשתי אני מבין את עצמי קצת יותר טוב, את דפוסי הפעולה שלי, את הדברים שמוציאים אותי מאיזון רגשי, את המחשבות שגורמות לי להרגיש לא טוב, וגם אם עדיין לא הצלחתי לעלות על דרך ההחלמה עם כמה התנהגויות שלי, אני כן מרגיש שיפור וכיוון של דרך שמתגבש אצלי ככל שאני פועל ומצליח להוריד קצת את האגו שלי ולשתף בכנות ולפנות לעזרה באחרים.
זכיתי פה להכיר כמה יהודים מאד מיוחדים, ואפי' לעזור בארגון כמה אירועים חברתיים שקרו השנה.
היה ממש כיף. הרגשתי שאני מצליח לתת לאחרים, ובמידה שבה נתתי כך גם קיבלתי חזרה. והרבה.

אבי שבשמיים אנא עזור לי השנה להיות יותר קרוב אליך, עזור לי לזכור שאתה תמיד פה איתי, שאני יכול לפנות אליך כל הזמן, שאני רוצה לפנות אליך כל הזמן, ושאתה ברוב טובך אוהב אותי עד אין קץ, תמיד.
כתוב וחתום אותי ואת משפחתי, ואת כל חברי היקרים פה לשנה טובה מתוקה ומחוברת אליך, יותר ויותר. אמן.

בנך
'פנימה'.

שלום חברים יקרים

בסוף היה בסדר.
האמת שבנעילה היה אפי' יותר מבסדר, הייתה לי תחושה של חיבור פנימי לאבי האוהב, שפחתי לפניו שיחי בצורה פשוטה סיפרתי לו עד כמה לא קל לי לפעמים פה בעולם שהוא ברא בשבילי, וביקשתי את עזרתו בשבילי ובשביל כל שאר ברואיו שמנסים להתקרב אליו קצת יותר. הלוואי שתפילותיי התקבלו ברצון.
אני חושב שהמפתח בשבילי היה (שוב..) קבלה עצמית.
הייתי בערב החג בקבוצה  ודיבר שם מחלים וותיק על 'קבלה עצמית', גם מול תמונות תאווה שקופצות ללא התראה לראשו באמצע הרגעים הכי קדושים, לדבר לריבונו של עולם ולהודות בפניו שאני תאוו לדברים שהוא שונא..ואין לי כח לבד להתמודד מול זה, אני צריך אותו, אני נכנע ומתבטל אליו, והוא ברוב רחמיו יסלח לי וייכפר על כל חטאיי.
היו לי כמה תזכורות כאלה במהלך התפילות, פתאום נזכרתי בכמה דברים שראיתי בעשרת ימי תשובה, בחסד ה' הצלחתי לעצור את המחשבה שם ולא להתקדם אל עבר תחושות ההלקאה והאשמה שליוו אותי בימים שלפני החג, וכמובן גרמו לי עוד  יותר לשקוע בניסיון לברוח ולחפש עוד תאווה במסווה וללא מסווה. הפעם חזרתי על המילים של המחלים הוותיק ששמעתי - 'זה בסדר'. כן זה בסדר וזה הגיוני שלא אהפוך למלאך פתאום ביום אחד, זה בסדר. אבי אוהב אותי בכל מצב. ואני הצלחתי ברוב חסדו לחוש קצת יותר אהבה כלפיו לפחות לכמה רגעים מרוממים בתפילת 'נעילה'.
קשה לי קצת להאמין שאני כותב את זה אבל אני חושב שאני קצת מתגעגע ליום כיפור, לפחות לכמה רגעים מחוברים ומרוממים שהיו לי בו. 
אבאל'ה שלי תעזור לי בבקשה להמשיך לצעוד איתך, להרגיש שאתה אוהב אותי ואני אותך, שרגעי החיבור ילוו אותי כל יום 'רק להיום' עד הפגישה ביום כיפור הבא. אמן.
************************************************************************************************************
אני זוכר הרבה שנים שבהם התביישתי קצת מהסוכה. הרגשתי שהיא שופטת אותי וכועסת עלי, רואה את החלקים הפחות קדושים שלי שאני מכניס אליה, והיא בלית ברירה צריכה לעטוף את כל כולי. רציתי להשאיר חלק ממני מחוץ לה, ונראה לי שעשיתי כך ברמה כזאת או אחרת של מודעות, לא העזתי לחשוב שמותר לי להיכנס לסוכה, אני עם כל חלקיי ומאוויי.
היום אני חושב קצת אחרת. אני יותר מפויס עם החלקים הפחות 'נוצצים' שבי, אני מנסה ולעיתים מצליח לקבל את עצמי על כל חלקיו. לפחות אנסה לעשות זאת 'רק להיום', לראות את הסכך מעלי ולומר לסוכה בלב, הנני כאן, עם כול כולי, תודה שסיככת מעלי גם כשרציתי להישאר מחוץ לך, תודה שהמשכת להאמין בי, הנה תכירי, קוראים לי 'פנימה' ואני מכור לכמה הרגלים רעים, אני אסיר תודה על הקירבה לאבי האוהב שאת עוזרת לי לחוש בצורה פשוטה וגשמית. תודה אבא אוהב שלי על המצווה המחבקת שנתת לי. עזור לי להשלים קצת יותר השנה עם החלקים הפגועים הכואבים והמכאיבים לי, שבי, לקבל אותם קצת יותר, להחלים אותם, ולהחלים איתם. אוהב אותך קצת יותר.

ותודה ל'אביתר בנאי' הצדיק שהטקסט שכתב בצמוד לשיר החדש שהוא הוציא היום, עזר לי להבין קצת יותר את התפקיד שהסוכה יכולה להוות בשבילי. הנהו לפניכם.
"חכמים אומרים שיש בתוך הלב של הבן אדם קול שאומר לו, אתה לא טוב. אתה שקרן. 
אתה מתחמן את כולם, אבל אתה ואני יודעים מי אתה באמת. אתה לא טוב. אתה מלא רע. 
יש בתוך הבן אדם קול ששונא את עצמו. והעיניים שתמיד הולכות אחרי הלב, משוטטות ברחוב ושונאות גם. 
אבל זה מתחיל בקול הזה בלב שלוחש בפנים, אתה שקרן. אתה רע. אתה לא טוב. אין סיכוי. 
כל המלחמות בינינו ובכלל, כי אנחנו שונאים את עצמנו. 
ביום כיפור נסלח לנו.
מי מאמין שבאמת נסלח לו ? 
מי סולח לעצמו ?
כעס, קינאה, כבוד, כסף, פחד, שקר, מלא ג'יפה.
איך אני יכול לסלוח לעצמי ?
עין טובה. רחמים.
כשהבת שלי עצובה וביקורתית על עצמה אני לא מבין,
איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.
ים של יופי. בעומק העיניים שלך, בנשמה. ביתי המופלאה, המושלמת.
"כולך יפה רעייתי ומום אין בך". היופי שלך עולה על כל חסרון.
אבל היא לא רואה את זה. היא רואה רק את החיסרון.
בן אדם שם מטבע של שקל קרוב לעיניים זה יכול להסתיר לו את האוורסט.
את שמה מול עייניך את המעט שחסר ולא רואה את כל הטוב העצום שבך אהובתי

אני רוצה ללמוד להאמין לעצמי. כל הג'יפה הזאת, זה לא אני באמת.
באמת, אני כמו הבת שלי. נשמה טהורה.
ים של יופי, כמו כל אחד מאיתנו. אחד, מיוחד. נדיר.
לרחם על עצמי. להושיט יד לפיוס, להבנה, לסליחה, לשלום.
וכל הג'יפה ?
זה לא יותר מאשר לכלוך על הבגד, הרבה פחות גרוע ממה שאתה עושה מזה. אתה מגדיל את זה נורא.
בתוך הים של הטוב שבנשמה שלך, הרע בטל בשישים.
ארבעת המינים כנגד כל סוגי האנשים. צריכים להיות אגודים ביחד.
הם חייבים לגעת אחד בשני. קרוב.
אנחנו צריכים לגעת אחד בשני. לתפור את הקרעים. לדבר.
בתור חוזר בתשובה אני עומד בין החילוני לדתי
שומע אותם צורחים אחד על השני בשתי שפות שונות.
זה מתסכל.
כי באמת, לכל אחד יש בדיוק את מה שהשני צריך.
אני לא מתכוון לאיזה עולם אוטופי, דמיוני, בלי בירור ומחלוקת.
אלא עולם שיכול להחזיק קטבים, להכיל ניגודים. כמו בזוגיות, כמו באהבה.
איזה רפואה זו תהיה לכולנו.
כנראה זה יקח עוד קצת זמן. אבל זה יגיע.

אני רוצה להזמין לסוכה שלי את כולם.
את החילונים ואת הדתיים את השמאלנים ואת הימנים,
את האשכנזים ואת הספרדים, את השמחים ואת העצובים, את הבריאים ואת החולים,
את העשירים ואת העניים, את הגבוהים ואת הנמוכים.
אני רוצה להזמין לסוכה אותי.

שיהיה לכולנו הכנות מחלימות לחג (זוכר שהימים הללו שאמורים להיות ללא עוונות היו בשבילי במשך הרבה שנים הסיבה לבושה שחשתי מהסוכה..) ושנזכה להרגיש קצת יותר את החיבוק של אבינו האוהב. אמן.

שלום חברים יקרים

אז 'אחרי החגים' הגיעו, והתחושות המרוממות והמלחיצות שהיו לי בחודשיים האחרונים הולכות ומתעמעמות, ועדיין יש בי תחושה שהצלחתי לקבל מטען כלשהוא לשנה הבאה עלינו לטובה, קצת יותר קבלה עצמית, קצת יותר הפנמה של הצורך בפעולות בשביל לקבל תוצאות, והמחשה חשובה שעזרה לי להבין שאם אני לא רוצה שיעוף לי הסכך פתאום מרוח שאינה מצויה עלי לקשור אותו חזק חזק למסגרת התומכת שלו (מבוסס על מקרה אמיתי  ) ולחזק את הקשרים כל יום רק להיום בעזרת משיב הרוח הרחום. אמן.
******************************************************************************************************************************************
"מדי שנה, בימים הנוראים אני חווה התעלות גדולה", סיפר היהודי לראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א. 
בתפילות זולגות עיני דמעות, וכל רגע פנוי אני מקדיש ללימוד התורה הקדושה. 
כל מעייני נתונים לרוממות הבורא ברוך הוא, וכל עיסוקי אינם אלא רוחניות צרופה ומזוקקת. 
"אבל לאחר שנשמע קולו של השופר בסיומה של תפילת הנעילה, וביתר שאת לאחר שאני מסיים לפרק את קרשי הסוכה באסרו חג של שמיני עצרת, 
אני נשאר ריק ומרוקן מכל אותן תחושות נעלות, וכל אותה קרבת אלוקים שהרגשתי בימים הנוראים נעלמת לבלי שוב עד השנה הבאה".

תהה השואל באוזני מורו ורבו, מדוע אם כן יש טעם להתעלות הגדולה בראש השנה וביום הכיפורים, אם לאחריה הוא שב לארציותו ולדרכיו הגשמיות כאילו לא היו דברים מעולם?

השיב לו ראש הישיבה מיניה וביה: "עצם העובדה שאתה מתאנח על אבדנם של אותם רגשי התעלות, היא היא החותם שהותירה אותה התעלות בקרבך לכל ימות השנה. 
יהודי שאינו מתרומם מעט מעל הגשמיות בימים הנוראים, אין לו את השכל ואת הכוח להתאנח על מצבו הרוחני בשאר הזמנים".
******************************************************************************************************************************************
נפגשתי לראיון עבודה עם אחד המנהלים של איקאה. טיפוס מורכב. לא התחברתי אליו.
המנכ"ל של חירייה הציע לי הצעה מעניינת אבל משהו לא הריח לי טוב.
נפגשתי עם העורך תכניות של רשת ב' אבל לא בדיוק שידרנו על אותו תדר.
אז לקחתי שיעורים פרטיים אצל פנטומימאי. לא יודע, לא דיבר אלי יותר מדי.
הציעו לי לעבוד באופטיקנה אבל משהו שם הרגיש לי קצת עבודה בעיניים.
אז חשבתי להיות דייל קרקע אבל אמרו לי שעדיף להיות דייל אוויר כי ההבדל הוא שמיים וארץ.
אמרתי אולי נהיה מדריך בנג'י אבל אף פעם לא הרגשתי שזה קשור אלי באמת.
חצי שנה לא חזרו אלי מאז הראיון עבודה למדריכי סנפלינג ואני לא אוהב להיות תלוי באוויר. 
גם ככה דוקטור פישר מרח אותי וקרין גורן ערבבה אותי ויבשה אותי שלוש שעות אחר כך. 
אפילו ראיון עבודה אצל זגג לא הצלחתי לקבוע. חלון אחד ביומן הוא לא מצא בשבילי. 
אז שאלתי אם מחפשים עובדים במכבי אש. ממש בער לו שאני אתחיל לעבוד אבל לא ממש נדלקתי.
אז בסוף החלטתי לעבוד אצל נגר, לאסוף כמה בדיחות קרש ולכתוב מהן פוסט.
התראיינתי במשטרה, לא יודע. המראיין לא היה נראה לי 100 
הלכתי לחברת סטארט אפ, נראה לי הם לא אוהבים לעבוד עם דוס 
אז נבחנתי למשרת QA , הם אמרו לי שהם עדיין בודקים. 
אז הלכתי להתראיין בדואר. התאים לי בול. 

שיהיה לכולנו חורף בריא ומחלים. אמן.

שלום חברים יקרים

החלמה אפורה, זאת התחושה שמלווה אותי בחודשים האחרונים.
הייתה לי תקופה לפני שנה בערך כשהתחלתי עם הפורום והקבוצות שבה חשתי 'אורות גבוהים', עם חיבור פנימי ואמיתי לריבונו של עולם ולהחלמה, לאחרונה האורות התעמעמו קמעה, מזכיר לי קצת סיפורים של בעלי תשובה שבהתחלה הם מתארים איך הם מרגישים את ה' מלווה אותם יד ביד, ולאחר תקופה הם פתאום מרגישים בודדים במערכה. אני משער שזה קשור לעובדה שמשום מה אני לא מתקדם בכמה פרויקטים שלי. בעיקר בצעד הראשון ובעבודה. מצד שני יש דברים שבהם יש התקדמות, כמו למשל בשמירה יחסית סבירה על שעות שינה ועל דברים שנוגעים להגיינה אישית בסיסית, משום מה כשאני עצוב אני מזניח את זה אצלי, אבל גיליתי שאם אני שומר על זה זה מרים אותי מהעצבות לפעמים. אז לא הכל שחור כמו שאני מרגיש לאחרונה. מתפלל לשלווה ולאומץ לעשות עוד את מה שביכולתי לשנות. היום. אמן.
**********************************************************************************************************************
קראתי לאחרונה מאמר בגליון 'קרוב אליך' של סוכות שמאד דיבר אלי ונגע בנקודה הזאת של תחושת הירידה שאני חווה, אביא להלן מעיקרי הדברים שנגעו בי, לתזכורת עתידית לירידה שכנראה תגיע אחרי העלייה שגם כנראה תגיע. בקרוב ממש בעזרתו יתברך. אמן.

"אביתר בנאי: 
אני זוכר את עצמי בתחילת הדרך, כשהתחלתי לחזור בתשובה, לומד את 'סיפורי מעשיות' מעל הפיצה. 
הלכתי לשמוע שיעורים של הרב עופר גיסין ב'פיצה עגבניה', ברחוב שינקין, ונפשי נסערה מאוד בכל שיעור ושיעור, מכל סיפור של רבי נחמן. אני זוכר שבראש השנה הראשון שלי, שעשיתי במושב עומר אצל ההורים, הלכתי ל'תשליך'. אז לא ידעתי שלא רצוי שיהיה כסף בכיס. ראיתי שאנשים לא זורקים דברים למים, אבל היה לי מטבע של חמישה שקלים בכיס. היד שלי הזיעה עם המטבע, לא ידעתי אם לזרוק או לא לזרוק. ברוך ה' איכשהו הבנתי בסוף שלא באמת זורקים...
הייתי חולם על פסוקים משיר השירים בלילות שבת. 
היד השקופה של ההשגחה ממש חשפה את עצמה, קרמה עור וגידים והקדוש ברוך הוא היה נוכח ודיבר איתי מכל פינה. 
ממש ניסים גלויים. הקדוש ברוך הוא לקח אותי והניח אותי במקום אחר בדרך פלא ונס ממש. 
ואז עברתי לבני ברק, והתחלתי ללמוד בישיבה, התחתנתי ונולדו לי ילדים, ועברתי לירושלים, תלמודי תורה... 
ואני מחפש את הקדוש ברוך הוא ההוא שהאיר לי פנים כל כך בראשית הימים, והוא לא אחת מסמן לי מרחוק – בוא אתה לקראתי, חפש אותי מבעד לחרכים. ואותו האור המופלא והגדול כבר לא חלק מחיי. 
לכן אני רוצה לשאול על מה שכתוב שיש אורות מיוחדים שמופיעים לאדם שעובר את הנסירה הזאת ואור התשובה מאיר בנפשו, וכתוב גם שלאחר מכן האור הזה נעלם ממנו. 
כולנו מכירים את זה על בשרנו. אז אם כך, מה התועלת באור הראשון שהיה בראשית הדרך?

הרב דודי דודקביץ':
חכמים מספרים שהיה יהודי שכבש את יצרו ומעל לראשו היה קבוע נר. קראו לו נתן צוציתא. הוא היה יוצא לרחוב ומעל ראשו נצנץ משהו, ראו את זה עליו, ראו את האור. 
אנחנו תמיד מקנאים בכאלו שנקראים בעלי תשובה, כי רואים את האור על הפנים שלהם. 
אבל האמת היא, שכולנו ללא יוצא מן הכלל מכירים את ההרגשה האדירה של אורות שאחרי זה מסתלקים. 
אז בשביל מה צריך אותם? אציג את זה במבט ישראלי. כשהייתי בצבא עשו לנו מסע כומתה ארוך מאוד, בגולני, מסע של שמונים וחמש קילומטר. הסבירו לנו שבריאותית, מסע כזה ארוך הוא נזק מוחלט לרגליים, אבל עושים אותו כדי שבשעות הצורך נדע שאנחנו מסוגלים לעשות אותו ואנחנו שייכים ליכולות הללו.
זה מזכיר איזה 'רשימו', רושם מהמקומות שאנו שייכים אליהם. במעי אמו המלאך מלמד את העובר את כל התורה. רובנו שוכחים אותה. וכל אחד שואל: אם בסוף נשכח, בשביל מה ללמד? ואם כבר למדנו, למה לשכוח? 
צריך לדעת, שזה קריטי להרגיש חוויות נפלאות ונשגבות, קריטי להרגיש רצון, השתוקקות ושייכות למקומות עליונים. 
בלי זה אין טעם בחיים ואין חשק להתחדשות. 
בלי להתגעגע ליום כיפור, לנעילה, לראש השנה, ל'לך אלי תשוקתי', לפורים ולשמחת תורה, קשה להתחדש.
ויחד עם האורות הגדולים, החיים חייבים להיות עבודה הדרגתית שמתוכה צומחים למעלה. 
זו עבודה מתמדת, אין עונג גדול ממנה בגעגועים אל השיא, ואין חשוב ממנה בעבודה האפרורית היום יומית. 
כולנו נמצאים ברצוא ושוב כזה.

הרב שבתי סלבטיצקי:
היה באנטוורפן בחור שהתחיל להתקרב לתורה. הוא היה מאוד רוחני, הוא אמר לי שהוא הולך ברחוב ומרגיש את הקדוש ברוך הוא בכל פינה. כשמישהו היה מדבר בבית הכנסת, הוא היה מזדעזע. איך אפשר לדבר כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא? וכשמישהו התפלל לא כל כך בכוונה, הוא היה נפגע. איך אפשר לעמוד ככה לפני אבא שלך? 
יום אחד הוא הגיע ואמר לכולם, "היום מתוועדים כי יש לי יום הולדת". 
אמרנו לחיים, הלבבות נפתחו, עד שפתאום מישהו אמר לו: "רגע, עכשיו אנחנו בחודש אדר, אבל יום ההולדת שלך בכלל בחודש אלול. רק לפני כמה חודשים חגגת יום הולדת!". 
ענה לו הבחור: "אתה צודק, אך דע לך, היום נולדתי. אתם מכירים אותי, יש לי הרבה אורות, אני תמיד מתלהב, מרגיש קשור לקדוש ברוך הוא. בזמן האחרון אני מרגיש שאני מאבד גובה. התפילה לא כמו שצריך, הלימוד לא כמו שצריך, ה'מודה אני' לא כמו שצריך. נשבר לי הלב! 
אך פתאום תפסתי שעד עכשיו הייתי כמו עובר במעי אמו, שאוכל ממה שאימא שלו אוכלת, שותה ממה שאימא שלו שותה. 
הרגשתי שהקדוש ברוך הוא הזריק לי כדורי קדושה, הניח אותי באווירון רוחני וכל הגשמיות והעולם הזה נראה לי חסר ערך, הרגשתי מעל העולם. עד עכשיו אבא החזיק אותי ביד והוליך אותי כמו ילד קטן, אבל זה לא היה אני.  
פתאום תפסתי שכשאני מתחיל לרדת, זה אומר שה' פתאום מאמין בי, שאני יכול ללכת לבד. 
עד עכשיו החזקת אותי, נתת לי כדורים, אש, לא האמנת שאצליח להחזיק מעמד. 
אך היום אני מרגיש שעזבת את היד כי אתה מאמין שאני יכול ללכת לבד, היום יום ההולדת שלי, היום נולדתי!"

הרב ארז משה דורון:
רבי נחמן כותב "כשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הדרך שמראים לו התרחקות ונדמה לו שמרחיקים אותו מלמעלה, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". 
רבי נחמן מתאר את התכנית, ככה זה צריך להיות. אין מה להיות מופתעים, יש להתרחקות הזאת סיבה ותכלית. 
רבי נחמן כותב על אדם שנכנס לעבודת ה'. אין הכוונה רק לאדם שלא ידע מה זה תורה ומצוות ומתחיל לקיים מצוות, הכוונה היא לכל יהודי באשר הוא, ברגע שהוא מתעורר. רוצה לעשות שינוי, רוצה להתחזק באמת, להתחזק בתורה, ביראת שמיים, בתפילה, באמונה, רוצה להיות יהודי כמו שה' רוצה – באותו רגע מראים לו התרחקות.
בהתחלה הקדוש ברוך הוא קורא לאדם, "פתחי לי אחותי רעייתי", הקדוש ברוך הוא אומר לי "בוא תתקרב", הוא מאיר לי פנים, זאת האמת. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי. הוא עושה לי חסד שאני גם ארגיש את זה. בן אדם שמרגיש שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו וקורא לו, בוודאי שהוא ירוץ אחריו. 
"קמתי אני לפתוח לדודי", כל אחד מאתנו, ברגע שהוא יבין שהקדוש ברוך הוא מאיר לו פנים, ברגע שהשבת מאירה לו פנים, ישר "קמתי אני לפתוח לדודי", אני רוצה קשר עם הקדושה. האדם מתלהב, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו "זה מאוד יפה, אני באמת אוהב אותך ושמח במה שאתה עושה, אבל רק שנייה". "ודודי חמק עבר". 
מה ההיגיון? קראת לי, באתי. לאן אתה הולך? 
ולא רק זה, אלא אדם מרגיש שגם מרחיקים אותו מלמעלה, והקדוש ברוך הוא כלל לא רוצה בעבודתו כביכול. 
כל אחד מאתנו עובר גלים של רגשות מאוד קשים, רציתי להתקרב לקדוש ברוך הוא, הלכתי לקראתו, ויתרתי על הרבה דברים בחיים - ופתאום אני מרגיש כל כך לא רצוי. אין טעם לכל מה שאני עושה, כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לי "תלך מפה. אני לא מעוניין בך. אתה לא ראוי". ליצר הרע יש ספרייה שלמה של הסברים למה אני לא ראוי... 
אבל אם אני באמת לא ראוי, למה הקדוש ברוך הוא האיר לי פנים בהתחלה? הוא רוצה אותי, אוהב אותי ושמח בעבודה שלי, אז למה הוא מסתיר פנים עוד פעם?
רבי נחמן אומר שהסתרת הפנים באה כדי להראות לי מי אני באמת. בוא תראה איך אתה רוצה את הקדוש ברוך הוא. 
בתורה הזאת רבי נחמן מספר לנו שיש אצלנו שני דברים, יש את מה שאנחנו מרגישים ויש את מה שקורה באמת. 
אנחנו רגילים לחשוב שמה שאנחנו מרגישים זאת המציאות. 
אם אני מתפלל בלי חשק, אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא לא שומע אותי ולא אכפת לו ממני. זה מה שאני מרגיש. 
כשאני יושב מול הגמרא ולא מבין כלום, לא יודע מה רוצים ממני, אני חושב שזה לא בשבילי. 
אני בא לשולחן שבת ומצפה שהכל יהיה מדהים, שהילדים ישבו בשקט, האוכל יהיה טעים, כולם ישירו ותהיה שמחה גדולה, ובמציאות כולם רבים, האוכל לא בדיוק כמו שצריך ויש כעסים, אולי זה לא בשבילי? 
אני מרגיש רגשות קשים. אולי הקדוש ברוך הוא לא רוצה אותי, אולי באמת אני לא ראוי. 
רבי נחמן אומר בשורה גדולה מאוד, הרגשות הקשים האלו הם רק מה שנראה לך, אבל באמת ההתרחקות הזאת כל כולה התקרבות. הקדוש ברוך הוא רוצה להראות לך מי אתה באמת. 
אתה כל כך רוצה, כל כך קדוש וכל כך מיוחד, בוא תראה שאתה מוכן לעבוד אותי לשם שמים. 
כל מי שחזר בתשובה עשה את זה באמת בצורה קדושה, עם לב טהור ורצון טוב, אבל תמיד יש מחשבה שהוא ירוויח משהו, 
דתיים הם אנשים טובים והם יקבלו אותי, יהיו לי חברים וסביבה טובה, חינוך טוב לילדים, יאהבו אותי, יהיה לי נעים, אני אתפלל ואשמור שבת. יהיה לי אור, אני מרגיש את האור ויהיה לי גם אחר כך אור. 
אז הקדוש ברוך הוא אומר – "בוא אני אראה לך מי אתה באמת, אתה רוצה אותי ולא את הרווחים האלה, אני אקח לך את הרווחים האלה. חשבת שהכל יהיה בהתלהבות, הכל יהיה מוצלח ונהדר, ואתה רואה שזה לא ככה. אנשים לא מאירים לך פנים. השבת לא מאירה לך פנים, התורה לא מאירה לך פנים. 
למה אתה ממשיך לעשות מצוות? כי אתה רוצה אותי. אני תמיד פה, אני תמיד אוהב אותך ורוצה אותך, אל תיבהל. 
זה רק מבחן, לא מבחן בשביל הקדוש ברוך הוא אלא בשבילך, שתדע מי אתה".

שאזכה לעבור את המבחן ולדעת מי אני היום. אמן.

וואוו כבר שבועיים לא כתבתי פה ולא קרה כלום,
ממש מוזר  הייתי בטוח ש'בשבילי נברא הפורום' או משהוא בסגנון 

אז מה קורה איתי? אני שואל את עצמי.
בחודשים האחרונים אני במגמת ירידה, מרגיש ירידה במוטיבציה להתקדם בחיים, להחלים, להתחיל/להמשיך עם הצעד הראשון ועם שאר הפרויקטים שמחכים לי (עדיין) בסבלנות, אני מפחד להתמודד עם האני האמתי שלי שהוא לא כזה מושלם כמו שחשבתי, עם תחושות שצפות לי מדי פעם, עם החיים בכלל.
הכל מוכר לי עד כאב, היו לי הרבה תקופות כאלה בחיי, תקופות שבהם החושך כיסה את האור עד כדי כך ששכחתי שהאור קיים, תחושות שכל השמחה והתקווה שחוויתי עד היום היו אשליה אחת גדולה, תחושות שהדבר האמתי באמת הוא רק הכאב והייאוש המזדחל לאטו ומאיים שוב לשכון לנצח בלבבי.
קשה. 
אז אני מנסה לכתוב פה כדי להשתחרר קצת מהתחושות, כדי לנסות לקבל את עצמי גם ברגעים קשים, לזכור שהתאווה שבאה לבקר יותר לאחרונה בחיי לא חייבת להיות הפתרון ההרסני שלי למצבי, שאני רוצה להתקדם היום לפחות קצת עם כל מה שאני דוחה ודוחה למרות הקושי והמאמץ הרב שהראש שלי משדר לי שזה ידרוש ממני.
לזכור שיש אור, ויש תקווה, ויש שמחה פנימית אמתית,
ואני רוצה לבחור להרגיש אותה היום, 'רק להיום'. אמן.
מרגיש כבר קצת יותר טוב.

אוהב אתכם תמיד
'פנימה'.
****************************
הרב מנחם פרומן -
"כשאדם מגיע לפני הקב"ה עם כלים שלמים, אז בהכרח יש גבול כמה אפשר למלא אותם.
אך כשהוא מגיע עם כלים שבורים, אז כבר נשברו הכללים והשפע צריך לבוא מעבר לגבולות הרגילים,
וכך הקב"ה מקבל את העני מעבר למה שהוא.
"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" -
הקב"ה אוהב כלים שבורים".

אוהבים אותך פנימה! תודה על הדברים.

הזדהיתי מאוד עם תחושת "בשבילי נברא הפורום". בתחילת דרכי כאן קיבלתי התראות מ"למען הסדר הטוב" על פתיחת השרשורים המוגזמת שלי ובכלל על כל מיני אופני התנהלות זחוחים. אולי בגלל שהוא ראה בהמשך הדרך שנשארתי נקי וזה נותן תקווה לאחרים, הוא התחיל לבלוע את צפרדעיי...

מאוד מזדהה גם עם הכאב הגדול שמבליח אחרי תקופה של הכחשה (אולי הגדרתי משהו דומה שקיים בעצם רק אצלי...). אני אישית צריך לזכור שהתחפרות בכאב והתפלשות ברחמים עצמיים (מה שאני נוטה לעשות) היא לא פתרון. הכאב נועד לדחוף אותי לעשות משהו, לדחוף אותי לאחוז בפתרון. הוא לא הפתרון בעצמו. שנזכה! (גם עליי נחת גל כאב לפני שעתיים-שלוש בגלל איזה משהו).

תודה אלי על התזכורת.
עברתי באמת לאחרונה כמה גלים בגלל הקושי שלי לשתף ולהודות שקשה לי.
התכוונתי בדברי לומר משהוא בסגנון "השמים לא נפלו, והעולם ממשיך להתקיים" - כי הייתה לי תקופה שהרגשתי שאני מחזיק במו מיליי את ההחלמה של כמה חברים פה, זה יצר אצלי תלות לא בריאה בכתיבה פה ובחיפוש משוב חיובי מהחברים, שלא תמיד הגיע.
אני מנסה להזכיר לעצמי שאינני מחזיק את ההחלמה של אף אחד אחר מאשר עצמי, והסיבה היחידה שבגללה אני רוצה לכתוב כאן היא כדי להשתחרר מתחושות שמעיקות עלי ולשתף מה עובד לי, ולהחלים ביחד.
לנסות להתרגל לתת בלי לצפות לתמורה.
שאזכה לכך. אמן.

תודה לך בכל אופן על התזכורת בחשיבות השיתוף.
יום טוב ומחלים לכולנו.

האמת, התגעגעתי.

חיים פנימיים! אוהבים אותך! תמשיך לכתוב ולשתף,זה טוב לך ולכולם...