נפלתי, ואני מרגיש חרא וכל זה. ואני מרגיש כל כך פתטי עם כל הניסיון הזה לחזור ולכתוב ולנסות שוב. מסתבר שבפנים בניתי על דרך כמו שהתחלתי כאן, ולהיות נקי ספיישל ליותר משנה, אבל הנה. וזה כל כך פתטי להשתמש כשאתה יודע כבר את הכל. כשאתה רואה את זה מגיע. וראיתי את זה הרבה בימים האחרונים. ואז לוותר על כל ההגנות. לזרוק את כל הרצונות לזבל. לסגור את הדלת. בלי לנסות להסתיר מעצמי שאני הולך להשתמש עכשיו. ולדעת שזה רק מעמיק את החור. פיזית. כי שבע שעות נונסטוף של כימיקלים כשאני מרגיש מסומם על אמת לא יוסיפו לי כלום לרזומה.
אבל עכשיו אומרים לי החברים בראש של התוכנית, צריך לקבל גם את זה, גם זה משהו מהדברים שאי אפשר לשנות, שזה שוב פתטי כי מאיזה שלב זה מוגדר ככה, תוך כדי שאני בבולמוס ואני חושב שעצם זה שהתחלתי לחפש תמונות זה כבר נחשב לנפילה בטבלה של התשעים יום ואז כבר להגיע לחומרים כבדים ולהוריד איזה מאתיים קבצים למחשב. חייב באמת לא להיות תלותי בזה, אומר לי בראש עוד חבר בקבוצה, שהערך לא יהיה תלוי גם במספר ימי הנקיות.
אז לנסות לעשות משהו עם עצמי. זה הכי בעסה כל הסיפור הזה. שאני יודע את ההתחלה ואת הסוף. הרבה מלל. הרבה נסיונות וכלום בשורה האחרונה. אולי אל תגזים, אומר לי החבר השלישי, זה דרך יש עליות וירידות, אתה צריך לקבל את זה שגם זה מאלוקים, לא מקבלים תוכנית החלמה כבקשתך. והנה, תראה את זה שהיו לך כמה ימים נקיים, אומר הרביעי שאני לא סובל, תגיד תודה עליהם.
הכי גרוע בזמנים האלה, ואני מפחד לכתוב את זה ולשתף, שאני מרגיש שתכלס' אין לי חיים, שכל הנסיונות הפתטיים האלה לזוז ולכתוב ולנסות לחיות הם רק איזה ניסיון לכסות את הבור של הביוב עם כמה דיקטים, אין באמת סיכוי, אין באמת תקווה.
אבל נו, אומר החמישי, אתה הרי יודע שזה לא לגמרי ככה, ורגשות הם לא עובדות, והייתי נקי שנתיים חבר, שנתיים, זה אומר שיש דרך.
ועדיין. עכשיו אני מרגיש שאין כלום. שהכל משחק. ושאין לי כח לשום דבר.
מובן, השישי, אתה משומש. שילכו לעזאזל כולם. וכמה אני פתטי.
נו, לפחות נקודה אחת של אור, אני אומר את המצב הנוכחי ולא מנסה להסתיר, זה אני וזה חלק ממני עם כל ההשלכות שיש לזה
