באמת מגיע לך,
ופה תקבל את זה, רק תתחבר יותר ויותר לחברותא, וזה יקרה,
מאחל לך המון כוח בהמשך הדרך.

מגיע גם מגיע.
אוהב אותך באמת.

דווקא עכשיו חשוב לי להזכיר לעצמי חסד גדול שעשה איתי אלוהים לפני יומיים. נכון, זה קרה לפני פחות מ-48 שעות אבל כבר הספקתי לשכוח כי קל לי לזרוק את הרגעים האלו לקרן זווית בכפיות טובה. נוח להתעלם מאותה הזדקקות הטהורה,  מתחושת הכניעה המוחלטת. 
אבל הנה, היה רגע אחד כזה מרגש, הוא התרחש לא מזמן, ואני רוצה להעלות אותו על הכתב בטרם ייעלם בשטף החיים והריכוז העצמי. 

יום שישי, הדלקת נרות, מתח סמיך שאפשר להרגיש באוויר.לפני שתי דקות פתחתי מעגל עם הספונסר והכל יהיה בסדר אבל בבת אחת הנה אני לבד במרכזה של מערבולת רגשות. אין אפשרות לשתף, אין חברים באיזור ואין פלאפון. אני שב באחת לתחושת בדידות איומה שאני מכיר היטב.
יש לי לאן לברוח, גם עכשיו. אבל רק להיום אני לא רוצה לברוח. רוצה אבל לא רוצה.
אז משתדל לעשות את החלק שלי אבל אני עדיין לבד.
הולך לבית הכנסת ואני עדיין לבד והפעם אני לבד בחדר מלא אנשים, כמו איש האמונה הבודד, להבדיל. אבל היכן האמונה שלי ברגע הזה? אני רוצה לדבר אבל לכאורה אין עם מי. 
ברגליים כושלות וראש עמוס מחשבות אני חוזר מבית הכנסת, נכנס לחדר המדרגות וכורע על הברכיים. פעם ראשונה שזה קורה במקום כזה. מה יקרה אם מישהו יכנס עכשיו ויראה אותי? אני כבר אמצא תירוץ. עכשיו ברגע הזה אני מתעלם מהמחשבה.
אני נכנע
אני חסר אונים 
איבדתי שליטה על חיי
אני מודה בפני אלוהים שזה גדול עלי, ומבקש שיחזיר אותי לשפיות.
חצי דקה בחדר מדרגות חשוך ומלוכלך. ברגעים האלה אני לא מרגיש שהכל חשוך ומלוכלך. 
אני מבין שאני בסך הכל בנאדם ולא אלוהים. אני מרגיש את אלוהים ויודע שהוא באמת אוהב אותי. אני מוכן לקום על הרגליים ולהמשיך בדרך

אוהבים, קח כוח, זה עובד עוד יום ועוד יום, עוד פעולה ועוד פעולה, ובעז"ה

תודה על השיתופים חבר

פתאום, ביום השני של החג בעודי צועד לבד ברחובות זרים, עלתה בי המחשבה: זו פעם ראשונה מזה שנים ארוכות שאני לא מקבל ברכות שנה טובה או שולח ברכות כאלו לאנשים במחלה. לא ייאמן. במחלה הייתי צריך קשר עם אחרים כי קיבלתי מהם ערך, אישור שאני שווה משהו: "תתחברו אלי, תהפכו אותי שלם". אם מתאווים אלי, משמע אני קיים. התלות הרגשית שלי באחרים קיימת ואני עדיין מקבל את הערך שלי במידה רבה מאחרים ולפעמים רוצה גם לזרוק הכל ולהשתמש, אבל רק להיום אני בוחר לא לקבל את הערך שלי מאנשים במחלה.
כבר שינוי מדהים.
מי ייתן והשנה הקרובה תהיה מלאה בהתקדמות עבור כולנו. מושלמים כבר לא נהיה כנראה, אבל במקום זה נוכל לנסות להתחבר לאחד שלו מלוא הכוח. אותו אחד שהביא אותנו לכאן ויכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו. נוכל גם להתחבר לחברים בהחלמה, שזכו ברגעים האלו להיות חלק מהפיתרון ולא מהמחלה, כמוכם. שנה טובה ומתוקה, כל יום רק להיום.

התחברתי נורא לרישה, 
ולסיפא אומר אמן

תאווה- גישה התובעת שדחף טבעי ימלא תשוקות לא טבעיות (מתוך הספר הלבן).
שנים על גבי שנים אני משתמש עם אנשים אחרים ומנסה לגרום לסיטואציות לא נורמליות להחשב הגיוניות אצלי בראש. בתור נכה אהבה לא חסרות סיבות להשתמש עם נשואים או במקומות ציבוריים ולחצות עוד ועוד קווים אדומים. לכל שימוש יש תירוצים ללא אחיזה במציאות כי אני מכור אל הלא אמיתי.
כבר בתור ילד אהבתי ליצור לעצמי מציאויות מקבילות: מה היה קורה אילו הייתי רואה בשתי עיניים ולא באחת, מה היה קורה אם הייתי נולד למשפחה אחרת, מה היה קורה אם לא היו תוקפים אותי מינית. שנים אחר כך, בשימוש, ניסיתי להוכיח לעצמי טענה הפוכה : נכון, אני דפוק וחסר תקנה אבל גם כל האנשים שנראים הכי טובים ומוסריים. כולם כולם חולים, במיוחד אלה ה"מוצלחים" שנראים תמימים לכאורה, כמוני. 
אתמול מצאתי את עצמי בסיטואציה מביכה ולא חוקית במיוחד שנלקחה היישר מהעבר שלי. קפיצה קצרה לגיהנום הפרטי שלי. באופן מפתיע, לראשונה לא היו לי תירוצים. 
יותר לא יכולתי להישען על הנורמליות שלי או חוסר הנורמליות של הזולת. אני אדם חולה. מכור לתאווה וחבל שלא הזכרתי את זה לעצמי מספיק בשבוע שעבר 
התאווה שלי איננה מין והיא איננה גופנית. התאווה שלי היא מסך שמנתק אותי מהזולת ובימים האחרונים אכן הייתי מנותק כמו שלא הייתי מאז התקופה שקדמה לנפילה האחרונה שלי. וכשהבור ריק ואין בו מים, יש בו נחשים ועקרבים. רק להיום מתפלל לחיבור לתוכנית לך כוח העליון. רק כך אוכל להתמלא באמת במים חיים.

האלרגיה הזו לא נותנת לי מנוח הבוקר. אולי מאוחר מידי עבורי? ניסיתי לעשות פעולות. אירגנתי קבוצה הבוקר באסירות תודה לאבא אוהב, דיברתי עם חברים ועם הספונסר, קבעתי איתו שנעבוד צעדים, אבל הרעל כבר זורם בורידים והשעון מתקתק. דיברתי היום עם חבר שנפל אחרי יותר משנתיים נקיות. הוא סיפר שראה לפני כמה ימין 6 שעות פורנו וזה עדיין מולו. "בשר טרי", כפי שהגדיר. הוא מקווה לא לפעול על התאווה שאצלו בראש. אמרתי שאני מאוד מזדהה ומכיר מקרוב. הרי מעדתי ואני בקלות יכול ליפול. 
אז מה אפשר לעשות כדי להימנע מכך רק להיום? לכתוב צעדי ארבע שאני דוחה. להבין קצת יותר את הטריגרים שמנהלים אותי. לעשות פעולות של חיבור. ומעל הכל להיכנע. 
תוקף אותי גל ואם אעמוד מולו אפול כי הוא חזק ממני. אז אני מוריד את הראש וצולל מתחת למים ומחכה שיחלוף מעלי. אין לי מה להילחם מול התאווה כי היא חזקה ממני. אני נכנע. אני מודה בפניכם בחוסר אונים ומודה שאיבדתי את השליטה על חיי. אני יודע שיש כוח עליון שיוכל להחזיר אותי לשפיות דעתי. פגשתי הבוקר חבר שזה עבד עבורו, אני מכיר עוד כמה כאלה. אני מוסר את היום הזה והתוכניות שלי לידי אלוהים. זה בידים שלו בכל מקרה. איזו הקלה לא לנהל  את העולם הבוקר. יאללה, לפתוח מעגל, לשנס מתניים ולעשות את החלק שלי. התוצאה בידיו.

אוהבים, קח כוח, זה עובד עוד יום ועוד יום, עוד פעולה ועוד פעולה, ובעז"ה

אנחנו איתך, חזק ונתחזק.

בהצלחה

אני רוצה לברוח
זה חזק ממני
גם כשאני מחובר ומפוכח ועושה פעולות, יש רגעים כאלה, כי בריחה היא ברירת המחדל שלי: ממחוייבות, מאחריות, מעימותים, מפגמי אופי.
ולא, זה לא קשור לחרמנות. זה קשור למציאות אחרת שאני רוצה לברוח אליה כי הרבה פעמים אני לא יודע להתמודד עם הרגשות שלי.

אם יש לי משימה בעבודה שאני מפחד ממנה
אם אני מפחד מביקורת
אם אני מקבל ביקורת ומתבאס
אם אני מתבאס כי נזכרתי במשהו שאישתי אמרה לי אתמול
אם אישתי לא אמרה לי כלום אבל אני מרגיש בבטן שמשהו רע בינינו עומד לקרות היום
אם לא קרה משהו רע אבל אתמול הייתי בטינות
אם אני עכשיו בטינות ופועל על פגמי אופי
אם אני לא פועל על פגמי אופי וסתם משועמם

בכל מקרה, אני מנסה לברוח מהמציאות של חיי.
לא משהו משמעותי, רק לשבת חמש דקות בשירותים ולבדוק מה חדש באתר שלא ביקרתי בו הרבה זמן. הוא בכלל לא אתר פורנוגרפי ויש לי הרבה דברים לעשות היום בעבודה.
אבל ברור לי שאני לא אסתפק בזה. אם אתחיל בחמש דקות אגרר אולי אפילו לשעה. אחזור מזיע למשרד, ישאלו איפה הייתי וכו.
ואני כבר הייתי שם יותר מידי פעמים, מכיר ויודע איך זה מרגיש גם אם נוח לי להגיד ששכחתי.
אז אני מוותר. כי הויתור עשה לי טוב בימים האחרונים, הרבה יותר מהמעידה שלעסה וירקה אותי.
ואני נכנע, כי אני לא יכול לבד
ואני משתף, כדי לצאת מהראש שלי ולזכור שתאווה היא רעל בשבילי. שהיא אף פעם לא פתרה לי שום בעיה, והיא לא גרמה לי להרגיש טוב יותר, שהיא אחיזת עיניים
ואני אסיר תודה, כי פעם לא הייתה לי אפשרות בחירה, לא הייתה לי אפשרות אחרת אלא להשתמש. רק להיום, באסירות תודה ולא בכוחי, אני יודע שאפשר גם אחרת

היום לפני שנה ישבתי, בערך בשעה הזו, מול הפסיכולוג וסיפרתי לו שאני הולך ליפול. עברנו ביחד על כל הסיבות וידעתי היטב למה זה רעיון רע. כבר פירקתי מולו אירוסין ואינסוף קשרים כי לא יכולתי להספיק לבגוד. החלפתי עבודות ומקומות מגורים כי לא יכולתי לשאת את המחלה. ידעתי מה עלול להיות המחיר, הרגשתי כאב גדול, אבל אמרתי לו שאני חייב לעשות את זה. במשך 50 דקות ניתחנו את הטעמים שהובילו אותי לרצונות המשונים שלי ולמה עדיף לוותר, אבל זה פשוט לא עבד. אמרתי לו שאני הולך להשתמש ואכן הלכתי. אבל הייתה לי הסתייגות אחת: הפעם, לא אשתכר לפני. רציתי לראות איך ארגיש כשאני "פיכח" בזמן השימוש. משהו שלא קרה הרבה זמן. נסעתי למרפאה בקיבוץ ליד עיר מגוריי והשתמשתי, כשאני מודע למעשיי ומכיר מעט את התוכנית. הרגשתי כאילו מישהו השתין לי בבירה. זה היה ההפך המוחלט מהנאה. סבל נפשי לא ייתואר. באופן מפתיע, גם וידוא ההריגה, האוננות הכפייתית שאחרי, לא עזרה להקל את הסבל. היום, שנה פחות יום לאחר מכן, אני ניצב משתאה ואסיר תודה לאלוהים על המקום שאני נמצא בו עכשיו. נכון, הדרך הייתה ועודנה מלאה חתחתים. אבל כשאני מתרחק לרגע מהגרף אני רואה מגמה ברורה. אני מתחנן שהיא תימשך עוד יום אחד, שאלוהים שעשה לי את הנס הזה ייתן לי עוד יום נקי אחד. לבד אני לא יכול.

מחיאות כפיים סוערות, מתרגש איתך מהדרך שלך,
תמשיך ותתחזק, זה עובד, אבל הכול תלוי בך.