מדהים! כיף לשמוח עם חברים כאן בהצלחתם

יש ימים שאני מתמלא בטינה ולא מצליח להשתחרר ממנה. היא מחלחלת מבעד לסדקים דרכם נכנסה התאווה לתוך הנפש שלי ומכסה על הרגשות. תחליף לא זול בעליל.
מתפלל לזכור שבשבילי, ללגום טינה זה כמו לשתות משקה מהול בחלב: בסה"כ תירוץ  כדי שאוכל להשתמש בשלב מאוחר יותר. זה אף פעם לא נגמר בטינה אחת.
כשאני בטינות, משהו שגוי בגישה שלי כלפי המציאות. השינוי צריך להתרחש מבפנים החוצה, ולא להיפך. רק להיום אתרכז במה שצריך להשתנות בי ובעמדות שלי, ולא מה צריך להשתנות בעולם. מתפלל להתמלא היום מאהבתו והכוונתו של אבא אוהב.

כייף לקרוא,
רוצה לשתף שהיום התמלאתי עם טינות צודקות על הבוס, ולא יכולתי להמשיך לתפקד, א.ת. שלא עלה לי מחשבות להשתמש, אבל נכנסתי למקום מסוכן, שסוף היום מי יודע....
והתקשרתי לשתי חברים, ולקחתי כוח לשחרר, והנה אני פה שפוי,
מתפלל להמשיך את היום בחיבור ובהחלמה,
תודה שהקשבתם.

תודה לשניכם.
בהצלחה

מבחינתי, להיות מכור אל הלא אמיתי משמעותו להיות מכור למציאות מקבילה שמתנהלת אצלי בראש, מציאות שלא תמיד יש לה אחיזה במציאות. להלן מספר דוגמאות:

אני מכור לתחושת שליטה.
אצלי בראש אני זה שמכוון את המציאות: אני אחליט אם אצליח במשימה בעבודה ואני אחליט אם אנשים אחרים יגידו כן או לא ואני אקבע איך היום שלי ייראה.
אבל המציאות לא מסתדרת תמיד עם הרצונות שלי. אז אם אני לא אלוהים, אז מי כן?

אני מכור לרחמים עצמיים.
אתם לא תבינו מה עברתי, אתם לא יודעים עם מה אני מתמודד. התאווה הרגילה אותי לבדידות נוראית. אבל גם בתוך ההחלמה הראש שלי לפעמים אוהב לספר לי שאני לבד: אני הבנאדם הכי משוגע בחדר הזה, אין ולא יהיו לי חברים כאן.
אבל המציאות לא מסתדרת תמיד עם המחשבות האלה. אז אם אני לא לבד, למה להישאר עם המחשבות האלה לבד?

אני מכור לטינות.
במקום שבו אני צודק לא יפרחו פרחים. ואני צודק הרבה ותיכף אוכיח לך למה אתה טועה. אצלי בראש יש הרבה פעמים אשליה כל כך חזקה שאני צודק שאין טעם להסתפק בהתנצלות (מהצד השני) אלא בניצחון מוחץ, בנוקאאוט.
אבל המציאות לא מסתדרת תמיד עם המחשבות האלה. אז גם אם נניח אני צודק אבל זה כל כך משפיע עלי, אולי כדאי לשחרר מהטינה ולתת לאל להוביל את המציאות במקומי?

היום לפני שנתיים הייתי בניו יורק. עבדתי במידטאון מנהטן בעבודה מכובדת ובבית הכנסת השכונתי במידוווד אהבו אותי מאוד: כל יום הגעתי לשחרית במניין ופעמיים בשבוע לפחות השתתפתי בשיעורים. כולם רצו לשדך לי בחורות ולהזמין אותי לארוחות שבת. אף פעם לא הייתי לבד ותמיד הייתי לבד. איש מהם לא ידע שנסעתי לשם כי רציתי להתרחק מהכל ומכולם ולהשתמש למוות. בלי הגזמה. 

במרתף הבניין שבו שכן המשרד שלי מכרו מוצרים רבים בלי מע"מ. סוג של דיוטי פרי. היו שם גם הרבה מאוד משקאות חריפים. אני, שלא יכולתי להתמודד עם השימושים שלי התאווה, התחלתי להשתמש גם באלכוהול כדי להשקיט את העצבים. שם, התחיל השפל הגדול שלי. בעבודה שמו לב שאני עוקף את התקנות וקונה הרבה יותר ממה שמותר לי. ויסקי, וודקה, טקילה, עראק, אוזו, ג'ין, יין, רום. שיקרתי שזה בכלל לא בשבילי אלא בשביל אלו שאני מתארח אצלם בשבת. אחר כך בשירותים הייתי שותה חצי בקבוק בכמה לגימות והולך להשתמש. בשלב הזה כבר לא יכולתי להשתמש בלי אלכוהול או סמים או שניהם יחד. הכאב הנפשי והייאוש היו חזקים מידי.

היום לפני שנתיים הייתי בניו יורק. אחותי התקשרה אלי במוצאי שבת וסיפרה שדודה שלי נפטרה. זה עבר לידי. הייתי כל כך מנותק, לא חשבתי על אף אחד חוץ מעצמי. אני זוכר שלמחרת שכבתי כל היום במיטה. משומש עד לשד עצמותי, חשבתי על הפעם ההיא שהסאבווי עצר בפתאומיות על הגשר העילי בברוקלין וכולנו נאלצו לרדת. על הנעליים והסדין והדם על הכביש. על כל הפעמים שרציתי גם והשתפנתי. 

היום לפני שנתיים הייתי בניו יורק. ויתרתי על החיים כי הבנתי שאין מה שיוכל לעזור לאדם שפל כמוני. עדיף להיות לבד. או שאולי עדיף שלא. אולי, רק אולי, יש פתרון, אולי יש אלוהים. אולי יש לו סיבה לזה שאני עדיין כאן, אולי יש תכלית לקיום שלי בעולמו. 

היום לפני שנתיים הייתי בניו יורק. החלטתי לא לגשת למבחני הלשכה שם, לוותר על הצעות השידוכין ועל העזרה הכספית שרצו לתת קרובים כדי שאשאר. היום לפני שנתיים התחלתי להאמין שיש דרך אחרת בשבילי.

אאוץ'. תודה על השיתוף. תודה שאתה איתנו כאן

ומה קורה היום?
לא להאמין ניסים  קורים אה!!!!!!!!!!
אוהב אותך אחי ולומד ממך המון
אבי

זה מחזק מאוד לקרוא מאיפה התחלת את הדרך.
הנה תועלת אחת לפחות שצמחה מהעבר שלך - נתת לחבר תקווה וחיזוק.
בהצלחה!

אתמול בבוקר דפקתי את הראש בחלון. ירד לי די הרבה דם אבל לא היה לי נעים לספר למישהו. הפצע היה במקום מוסתר וחשבתי שזה כבר מאחורי, אבל היום בבוקר קמתי ומצאתי כתמי דם על הכרית. ועדיין לא סיפרתי. לפני כמה שעות פגשתי את אישתי וכבר לא הייתה ברירה. היא תראה בכל מקרה כשנחזור הביתה.
אני מפחד מביקורת ומפחד להראות חולשה ומפחד ומפחד ומפחד אז העדפתי לדמם לבד. 
כשהגענו ל"טרם" בשביל זריקת טטנוס אמרו שאולי היה צריך לתפור או להדביק אתמול, אבל עכשיו כבר יש גלד אז מאוחר מידי.
הנה עוד תזכורת טובה בשביל עצמי למה אני חייב לחלוק, ובזמן: זה חוסך לכלוך ובלגן ושעות של כאב מיותר ופחדים. הלוואי ואזכור את זה מחר.

תודה לך
האמת התחלתי לקרוא תוך כדי שאני בטוח שאני קורא משל...
תכלס אלו הם החיים לפחות שלי.
בתקווה לתפוס את עצמי טיפטיפה יותר מוקדם (צעד 10)

אוהבים

נתחיל מהסוף: הולך להיות קשה, אסירות תודה.

היום התקבלתי לעבודה במשרד עורכי דין אמיתי, כזה שכותבים בו ערעורים והולכים לדיונים בבית משפט.  
ניסיתי לברוח מזה שנים כי לא חשבתי שאני מסוגל להופיע מול שופטים. אני עדיין מפחד מזה.
נתתי לפחדים לנהל אותי והעדפתי את אזור הנוחות. אולי אף אחד לא ישים לב שאני קיים בקיוביקל הקטן שלי ואוכל להעביר עוד יום.

ועכשיו? מה עכשיו? 
יש לי עוד המון פחדים
אבל נניח את זה בצד כי כרגע הם לא רלוונטיים.
הערב אני אסיר תודה,
כי אחותי ראתה אתמול מודעה.
כי עשיתי צעד 9 מול משרד שרצה אותי בעבר והתלבטתי רבות לגביו.
כי החמיאו לי  (רק להיום..) ואמרו שיודעים שאין לי ניסיון אבל מוכנים להשקיע בהכשרה שלי. 
כי הבוסית שלי לא הגיעה היום - בפעם הראשונה מאז שאני כאן.
כי בנוסף התבטלה פגישה ויכולתי ללכת לראיון.

אין לי מושג מה יקרה הלאה.
יכול להיות שעוד שבוע אחזור להתלונן ולבכות על מר גורלי.
רק להיום אני זוכר שכל הסבל שעברתי בשבועות ובחודשים האחרונים לא היו לחינם.
אגב, גם לא הסבל שעברתי בשימוש.
שום דבר מכל אלה לא קרה במקרה.

אני לא באמת יודע מה הייתה כוונתו של אלוהים אבל דבר אחד אני יודע בוודאות:
הייתי צריך לעבור את הגיהנום הפרטי שלי בשימוש כדי להעריך את העובדה שניתנה לי הזדמנות שניה בחיים האלה. כדי להתחיל ללמוד להעריך את מה שהוא עושה עבורי.
 מתפלל להעריך גם את הנס שקרה לי היום ולא להיות כפוי טובה כלפי מי שנותן לי מתנות נפלאות שכאלה בחינם. רק להיום.

האמת,
אני מחכה שייתנו ךי הזדמנות שניה לחיים שאני רוצה,
אבל רק להיום אני נמצא במקום שאלוקים רוצה.

מכירים את התחושה שאתם יושבים עם אנשים לאכול, אבל מרגישים שהנוכחות שלכם די מיותרת?
השיחה קולחת מסביבכם, כולם חברים של כולם, צוחקים ומדברים, ואתם קצת לא שייכים?

ככה עברה עלי ארוחת הצהריים עכשיו. חיכיתי להזדמנות להגיד שאני עוזב, וההזדמנות הגיעה. 
אמרתי, איחלו לי בהצלחה והמשיכו הלאה בשיחה שלהם. פחות מדקה. קצת כמו להסיר פלסטר מהר. 
הם אחלה חבר'ה אבל זה לא המקום שלי. אסירות תודה שלא אהיה כאן בקרוב.

מה היה אתמול? הייתי במצב עכב"ר וכל סיטואציה נראתה לי כמו פיל. גם הידיעה שמחר אספר להם וזה עלול לגרום לי להרגיש רגשות שאני לא מעוניין להרגיש - הפחידה אותי. אז פניתי קצת לתאווה, במקום לאלוהים. למזלי קצת כי אם היה לי פלאפון פתוח זה היה הרבה, ובעיקר כי ירדתי על הברכיים והתפללתי ושיתפתי. לבד אני לא יודע איך להפסיק בשום מצב. 

מזל שקראתי אתמול משפט מעולה בספר הגדול שמסכם את המהלך שלי (מתנצל אם הוא לא מובא כהווייתו): ניסיתי לפתור כאב ראש בעזרת פטיש. מדוייק להחריד.

מתפלל לזכור רק להיום שרגשות אינן עובדות. שתאווה היא לא אופציה בשבילי כי אני לא יודע לשתות כמו ג'נטלמן, ומעל הכל - שיש מי שיכול להשאיר אותי נקי אפילו ביום כמו אתמול. מתפלל לנכונות להתקדם היום בעבודת הצעדים בהתאם לסיכום עם הספונסר. תודה שאתם איתי בדרך.

מזדהה מאוד,
שמח שאתה איתנו.