בישיבה התיכונית הפכתי לדוס די רציני. כזה שהולך לשיעור משנה ברורה אחרי שחרית ונשאר לקרוא תהילים כשכולם רצים לחדר האוכל. כזה שלומד משניות בהפסקה ומבלה את החופש הגדול בישיבת הסדר. כזה שראש הישיבה לוקח לבתי ספר כדי שישכנע תלמידים לעבור אליו.

פחדתי מאלוקים מעניש. כמה חודשים לפני שהתחלתי ללמוד שם, ריסקתי שלוש אצבעות ביד ימין. זה קרה מעט אחרי שהתחלתי לאונן וכמה שנים אחרי שנחשפתי שלא ביוזמתי למעשים שלא הייתי מעוניין בהם. עונש ועוד עונש, מכה ועוד מכה (גם בחייים עצמם היה לי אבא מעניש, אבל בזה אני עוד לא יכול לחטט בפומבי).

חצי שנה בתחבושות וכאבים פיזים ונפשיים שלא נפסקו לגמרי עד ליום זה. מגיע לי.

לאט לאט הפסקתי להאמין בה'. לא האמנתי שיהיה אי פעם יותר טוב, לא האמנתי שיש מי שיוכל לאהוב, שבאפשרותו וברצונו לעזור לי. אני עדיין נאבק במחשבה הזו ברגעי משבר.

הלכתי לאחד המקומות החילוניים ביותר שיש לצה"ל להציע, מתוך שאיפה ברורה להיפטר מאלוקים. ה
לכתי כדי לנסות הכל, לזלול מכל התאוות: מין, סמים, אלכוהול. רוקנרול. רציתי למסך את הבעיות. לא להתמודד. והן החמירו.

"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות", כתב יהודה עמיחי. אבל אני ראיתי רק אגרוף, לא יד פתוחה.

החברים החדשים שלי היו חכמים ומוצלחים, לחלק נכבד מהם לא היה אלוקים.

ואני ניסיתי. באמת שניסיתי להיפטר מה'.

אבל לא הייתי מסוגל.

גם כשניסיתי בהמשך. בשום שלב לא הייתי מסוגל לוותר באופן מוחלט על ה'. גם כשהייתי שבר כלי מבחינה נפשית, ולצערי הגעתי לא אחת לנקודה שרציתי לאבד את עצמי לדעת, המשכתי להיאחז בקצות האצבעות באמונה. זה לא היה בגלל הבית ולא בגלל הישיבה.

רק ביום כיפור האחרון הרגשתי עד כמה ה' גם אל רחום וחנון. בעיקר בזכות הקבוצה. הבנתי עד כמה, למרות הכל, אני שמח שניתנה לי הזדמנות נוספת. כמה ה' לא רק מעניש אלא גם אוהב. אילו חסדים מופלאים הוא עשה עימדי. למרות כל הכאב, ואולי בגללו. אני שמח שאני עדיין כאן, מנסה להתקדם עקב בצד אגודל.

ואו ריגשת אותי! זה לא קורה הרבה...
לעולם לא תוכל להתנתק בה' כי אתה חלק אלוק ממעל
כל הבעיות וכל הנפילות נובעות מדבר אחד-"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" -אם תחשוב שכן עבדת-עובדה שפחדת עובדה שנפלת-כלומר היה חסר משהו
מה יש לך להיות עצוב?
אתה חושב שקיבלת יותר ממה שמגיע לך?!
כנס לבית חולים ותשאל את עצמך על מה אתה עצוב
מה יש לך לא היות שמח
ניסית לעזוב את ה' וה' אחז בך ולא הרפה-יש לך מה להיות עצוב אחרי כל זה?!?!
עצה טובה-בדרך כלל אנשים "רגילים" שיש טוב ולא רגילים ורע אז רואים רק רע
קח דף ושב רבע שעה-חצי שעה ותכתוב כמה טוב יש לך בחיים ותשמח!
​בהצלחה!!

א.

אני לא ראוי לאהבה, אבל מאוד רוצה שיאהבו אותי. בדרך המעוותת שהתרגלתי אליה מזה שנות דור.

אני מבקש שיעזבו אותי במנוחה, אבל נצמד באובססיביות כדי להרגיש שייך ושווה משהו

אני שונא שמתעלמים ממני ומהבעיות שלי, אבל מתעלם מאחרים בעצמי

בימים האחרונים נעלמתי בכוונה, כדי ליפול. אבל שאלה אחת ניקרה שוב ושוב בראשי: למה  כל כך קשה לי לצאת מהאנוכיות?

במיוחד עכשיו, כשטעמתי קורט מהחיים ללא תאווה וראיתי כי טוב.

 מאיפה מגיע ייצר ההרס העצמי הזה? ברור לי מראש איך ארגיש תוך כדי ואחרי. אז למה להרוס הכל?

קראתי במייל היומי על ההשפעה של הפורנו על המוח וזה התאים ככפפה ליד. בחודש הראשון כאן כמעט שום דבר "רגיל" לא עורר אותי מינית. רף הסיפוק שלי נהיה כל כך גבוה שטריגרים "נורמליים" כמעט ולא השפיעו בהיעדר פורנו. לאט לאט התגנבה מחשבה שאולי אם אעבוד מספיק חזק אוכל לפתח רגשות אמיתיים, בריאים. ואז הגיע הקריז הראשון.

ב.

לאורך כל שעות היום התהלכו כלבים בשבילי הקיבוץ בו התארחתי בחול המועד. כמעט בכל מקום ראינו לפחות אחד מהם מרחרח את מרצפות השומשום או רודף אחרי חתולים. לקראת הערב התקבצו כמה מהם לדשא המרכזי כדי לשחק אחד עם השני ולבקש בעינים כלות שאריות מהמנגל של האורחים מהמרכז.

כל הכלבים האלו הגיעו לקיבוץ אחרי שעברו התעללות בידי הבעלים הקודמים שלהם. חלקם הארי גרר בעיות אלימות בטרם נשבתה נפשו ברוגע של מרגלות הגולן.

אפשר היה לראות את זה מייד. גם חיצונית - משום שעל חלקם נותרו צלקות , וגם לפי האישיות - אפילו הגדולים שבחבורה חששו מבני אדם. כל כך חששו שאפשר היה לגרש אותם כמו חתולות פחדניות. אף אחד מהם לא חשף שיניים או נבח.

היה שם אחד פחדן במיוחד. גולדן גדול ויפה. גם בחלוף כמה ימים לא התקרב לאף אחד. הוא דחה כל יד שביקשה ללטף. לפעמים ממש רעד פיזית מפחד.

גם בי פגעו. גם אני חשפתי אחר כך שיניים ותקפתי (לא מינית, אבל בהחלט פגעתי. גם אם לא בידיעתן), אבל עדיין לא שיחררתי. לא נתתי לעצמי לשחרר כשצריך. לא איפשרתי לאחרים להעניק לי ולהעניק בחזרה. חבל כל כך, הרי הגולדן הזה אוצר בחובו כל כך הרבה אושר מוזבז שהיה יכול לחלוק עם אחרים. ואולי גם לי

ג.

מה אני רוצה כרגע, הערב?

רוצה להיות כנה. להודות שיש לי בעיה. להרכין את הראש אבל לשם שינוי לא כדי לבכות, בכיתי מספיק. אני רוצה לפעול.

לקחת אחריות על המעשים שלי. לנסות וליצור קשר עם אחרים שרוצים ויכולים לעזור ולקדם אותי

בסימביוזה בריאה. גם בחיים האמיתיים, אלו שמחוץ לכינויים.

אני רוצה להרגיש

רוצה לאהוב

רוצה להרגיש נאהב

רוצה את היום ואי"ה גם את מחר. אבל מחר זה מחר אז כרגע נתרכז בשלהי היום שלנו.

אני רוצה לקרוא ולכתוב ולחזור אחר כך  כדי לאשר את הדברים שוב ושוב עד שהצעדים יכנסו לראש ויהפכו לשגרת חיים. לא ויי אחד ולא שניים אפורים.

ברור לי שהעבודה שאצטרך לעשות היא לכל החיים, לכן הפעם אין לי הצהרות מפוצצות. רק הבנה עמוקה שנמאס לי מהחושך.

שלום חבר יקר!
שמח לראות אותך שוב כאן.
מתחבר לדברים שאתה כותב.
מאחל לך את כל הטוב שבעולם!

מזדהה כל כך,
אם זה מעודד אותך שתיהיה בענינים שאני עכשיו באמצע נסיון, 
בכוחות האחרונים הצלחתי להיכנס לפורום בתקווה שההתקף יעבור
וההודעה שלך בהחלט נותנת כח! 

א. הכתיבה שלך מדהימה וממש נגעה בי.
ב. אני מאחל לך שתיקח את הכאב למקום שבו הוא אמור לעזור ולא להזיק.

לא הספקתי לומר לך כראוי עד כמה אני מודה על ההקשבה והסבלנות.

אתה אדם מיוחד מאוד, מלא בחוכמה ובהומור שעזר לי לא פעם לעבור ימים קשים.

ויתרתי עליך מהר מידי ובקלות רבה מידי.

השבועות החולפים סחפו אותנו בכיוונים נגדיים והד השיחות שוקע אט אט.

מתנצל שנעלמתי, מצטער שנעלמת לי בחזרה.

רציתי שתדע  שזו זכות עבורי להכיר אותך וללמוד מחוכמתך.

האופטימיות וטוב הלב שלך מאירים למרחקים. הלוואי שנשוב ונעמוד בקשר.

בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע צעד ראשון של חבר. בחדר היו הרבה אנשים, אבל הקול שלו לא רעד. לפני כמה שבועות סיפר כמה שבכה תוך כדי הכתיבה, אבל עכשיו, בזמן אמת, הוא גיבור. 25 דקות של סיפור חיים לא פשוט בלשון המעטה. מסביב לשולחן ראשים מורכנים וידיים שלובות, דממת אלחוט. כשסיים את המשפט האחרון וקיפל את ערמת הדפים, נשמעו מחיאות כפיים בעוצמה מחרישת אוזניים. הגיע לו. כמה כנות הייתה שם, איזו כניעה. הלוואי והיה לי רבע מהאומץ שלו.

מצאתי את עצמי שם, במסעות שלו אחר התאווה. בין השורות שכתב הסתתרו הרבה קווים משיקים: חוסר היכולת להפסיק, הבריחות האינסופיות, הבדידות העמוקה, ההתדרדרות לתהומות עמוקים יותר ויותר, הכאב הנוראי, הפגיעה הבוגדנית ביקרים לך, ההתמכרויות הנוספות שנועדו להקל על הצער אבל רק הוסיפו מנה גדושה ממנו. חוסר האונים המוחלט. אובדן השליטה מגיל כל כך צעיר וחיים שנעים אל האבדון. בכיתי בלי דמעות, כמו רבים מהחברים שם. הייתה שם גם שמחה, על חודשים של נקיות, על התקדמות מעוררת השראה, על מערכת יחסים טובים עם האישה. ניסים גלויים, אסירות תודה.

אני זוכר היטב מה קרה לפני 99 ימים ויודע באיזו קלות אני יכול לחזור לשם, למרות שאני לא רוצה. הרי גם אז לא רציתי. לא הייתה לי אפשרות אחרת. לא הכרתי אפשרות אחרת. לא להאמין כמה שנים בזבזתי, כמה חלומות זנחתי בצד הדרך. ולמרות זאת, אין לי אלא להודות על הימים האחרונים. הם לא קלים, בלשון המעטה. הנקיות שלי לא חפה ממעידות, ועדיין, יש בימים האלה מכל טוב. איך אדם כמוני, שפל ובזוי, מגיע לרצף בלתי נתפס כזה? הרבה בזכות אבא אוהב שאני מתחיל ללמוד להכיר, הרבה בזכות האתר הזה ובזכות הקבוצה הטלפונית שהוא הביא אותי אליהם. חשוב לי לזכור את זה. אני לא יודע מה יביא מחר, אני מבקש לוותר על התאווה רק לשעה הקרובה. אחר כך יבוא מחר, ומחר הוא יום חדש, מלא באפשרויות לכפר.

אחד הכלים המשמעותיים שקיבלתי בתוכנית עד כה זה זכות בחירה. פתאום לא כל טריגר מפעיל בהכרח בולמוס . אני לא מתכוון להגיד ש"זה מאחורי", ולא מרגיש כך, אלא רק מכיר בחוסר השליטה שלי בחיי: כשאני משתמש אין לי את הזכות לעצור ולחשוב, ולמען האמת אין לי אפשרות אפילו להאט. אני עובד על טייס אוטומטי עד לתום השימושים.

יש לי לחץ בלימודים או בעבודה? אני פונה לתאווה. יש לי פחדים או טינות? אני פונה לתאווה. אני לחוץ או מרחם על עצמי או מדוכדך וכו' וכו'? תאווה, תאווה, תאווה.
כשהגעתי לצומת הכרעה בין אפשרות להשתמש או לסור על עקבי, בחרתי בשימוש. כמעט תמיד לא הייתה בכלל התלבטות, ואם הייתה היא הייתה לפרוטוקול בלבד. לא הכרתי דרך אחרת. התאווה הייתה הבריחה מהצרות. היא הייתה התרופה והסם. היא הייתה גם מעשה אגואיסטי שהכניס אותי לכונכיה ובודד אותי מהעולם, אבל לא ידעתי אחרת, אז המשכתי והתדרדרתי.

אם מחר אפול ח"ו, אדע שעשיתי את זה מבחירה שלי. בנקודת הזמן הזו אני יודע שתאווה היא לא הפתרון לבעיות שלי, אני יודע שתאווה היא רעל בשבילי. אני אדע שהייתה לי אפשרות לעשות פעולות ובחרתי להשתמש. חשוב שאזכור את זה.

כל חיי היו לי תירוצים. כשהייתי צעיר יותר אמרתי שאדע להפסיק מתי שארצה. אחר כך הפכתי לעבד לגוף ולפחד. הפסקתי להאמין שמציאות אחרת יכולה להתקיים עבורי. אלה החיים האומללים שלי, זה מה יש.
עכשיו אין לי תירוצים. אני מרגיש את הפתרון ומבקש מאלוקים נכונות לקבל את המציאות כפי שהיא, גם אם משמעותה שאצטרך לקחת אחריות על מעשיי במקום להאשים אחרים ולברוח מהמציאות אל מחוזות השימוש.

וואו חזק מאוד. אהבתי. כ״כ מזדהה עם הכניסה אל הכונכיה  שמתפוררת מיד כשהכל נגמר..כתבת דברים שעברו לי בראש בזמן האחרון  כששמתי לב שאני ער יותר לנסיונות, לבריחות וכו׳ ומודע אליהם מה שלא היה פעם שהכל היה על אוטומט.. זה עוזר להימנע מ ״הלגימה הראשונה״
ברכות על 100 ימים נקיים. 3 ספרות זה לא צחוק.. עכשיו אתה בעולם של הגדולים.. ככה אני קורא לזה  (אבל רק להיום. כן?)..
יום טוב ונקי ושוב תודה!

כל הכבוד על 100 ימי חסד
שמחים איתך

כל כך הרבה טענות היו לי כלפי שמיא: למה גדלתי בבית כזה, למה יש לי בעיה כזו, למה עברתי דברים כאלה? ובעניין התאווה כמובן: איך זה שיש בי את הרצונות והאובססיות האלה ואת היכולת להוציא אותם אל הפועל מבלי להיתפס? ובמובן רחב יותר: אולי אני בכלל טעות בפס ייצור? למה מענישים אותי ככה?

פעמים רבות תהיתי מה היה קורה אם רק אני הייתי כותב את התסריט של החיים שלי. המון שעות העברתי פנטזיות על מציאות שהכל "מסתדר" בה ואני מאושר. לא מזמן נתקלתי בפתק שכתבתי בתור נער צעיר על הציפיות שלי מנקודת זמן עתידית שכבר חלפה בינתיים, וגיליתי שלא הגעתי לשום יעד שהצבתי לעצמי, אפילו לא אחד.

מצד שני, אני עדיין בחיים. היו תקופות שזה לא היה ביג דיל, אבל עכשיו אני שמח בזה. יש לי אבא שלא מוותר עלי, למרות כל מה שעשיתי. רק עכשיו אני מתחיל להבין שגם בנקודות השפל הנמוכות ביותר אלוהים היה שם איתי ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה. אני לא יכולתי לראות עד כמה הוא אוהב אותי ואיזה מתנות נפלאות הוא מעניק לי לאורך הדרך, כי הייתי עסוק מידי בעצמי. לא השארתי לו מקום. לא נתתי לאור להיכנס מבעד לסדקים. ניסיתי לקחת את מקומו, וזה כמובן לא אפשרי.

 אני עדיין נאבק על בסיס יומי ברצון לשלוט במציאות, לשלוט באחרים ולשלוט בעתיד. מתי כבר אבין שהדברים האלה גדולים עלי ושיש מי שעושה את העבודה הרבה יותר טוב? מתי אלמד לשחרר ולתת לאל?

אני מבקש את ההבנה העמוקה, לא השטחית. כי ניסיתי להתחנן אל ה', אבל גיליתי שהוא לא כספומט והתייאשתי ואז ניסיתי לברוח ממנו, אבל גיליתי שאני רוצה בקרבתו. בשום שלב לא ידעתי איך לדבר איתו על העניינים שבגללם אני פה, וזה הקושי העיקרי שלי כרגע בסוגיה הזו.  במידה רבה אני עדיין לא מרגיש בנוח לפנות אליו בבקשות בענייני התאווה. למרות שאני עושה את זה בפועל עכשיו על בסיס יומי, הייתי רוצה ללמוד לדבר עם ה' יותר ולהכניס אותו יותר לחיים שלי.

"איך הגעתי למצב הזה"? את השאלה הזו שאלתי אינסוף פעמים ברגע שאחרי הנפילה.

 עם השנים ניתחתי את הטריגרים שלי ולמדתי היטב את הסיבות הפסיכולוגיות שהובילו אותי לעברי פי פחת, אבל עדיין לא יכולתי להפסיק. התובנות האלו, חדות וכואבות ככל שיהיו, לא עזרו לי לבדן. לא משנה מה ניסיתי או כמה ניסיתי, נשארתי האויב (וגם השונא) הגדול ביותר של עצמי. אי אפשר היה להימלט מהבושה והחרטה, למרות שניסיתי בלי סוף.

 אני עדיין מרגיש בעצמות את היום של הנפילה שלפני הרצף הנוכחי, ואני לא רוצה לשכוח אותו. אני לא רוצה לשכוח את התחושות הקשות שלי ואת הידיעה שיכול להיות אחרת באותה הפעם.

 למען האמת, אחרי נקודת השפל ההיא לא הייתה לי ברירה אלא לנסות ולהאמין בכוח גדול ממני, או לחדול. אומנם לא עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי בכניסה לתוכנית, אבל קיבלתי הזדמנות לתקן וטעמתי מעט מה החלמה ולא רציתי לוותר מראש, למרות הסיכוי שאכשל שעדיין קיים.

אם לא הייתי מאמין שיש מי שיוכל להחזיר אותי לשפיות, לא הייתי חוזר לכאן אחרי הנפילה ההיא. הלוואי ולא הייתי צריך להגיע כל כך נמוך כדי להפנים את זה.

אני מתפלל לקיים יותר פעולות של אהבה במקום ניתוק ולקבל את המחלה במקום לשקוע ברחמים עצמיים וברגשות אשם.