אחת המתנות של התוכנית עבורי היא האפשרות להיחשף בחולשותי ולספר לאדם אחר על העבר הבעייתי ועל ההווה רצוף הקשיים (העדיפים, רק להיום).
לא פשוט עבורי להוציא את האוויר מהבלון המנופח באגו. בימים האחרונים אני לומד שוב מכמה אנשים התרחקתי לאורך השנים, רק כדי שלא ארגיש לוזר מולם, שלא אצטרך להסביר למה השתנתי לאן הידרדרתי, או חס וחלילה ששיחה איתם לא תגרום לי להעמיד מראה מול עצמי שתגלה לי היכן כיליתי את כוחי וימי.
תמיד העדפתי שלא לחשוב על זה, למצוא עוד תירוץ לסמם את עצמי לדעת.כשהגעתי לתוכנית, נחרדתי מעומק השבר. מהר מאוד הרגשתי שהכל כאן ״לייט״ מידי בשבילי, אין מי שיוכל לשמוע ולהכיל אדם כמוני. למען האמת, עד היום לא סיפרתי פרטים מהותיים לרוב החברים, אבל יש אנשים ספורים שכן מכירים אותי ובראשם הספונסר שנחשף למנה גדושה של כנות מרה ומשום מה עדיין מדבר איתי.
אולי יום אחד לא אתחרט על העבר ולא ארצה לסגור עליו את הדלת. אולי יום אחד אסלח לעצמי. 
עד אז אודה שהתרגלתי לשקר, לעצמי ולאחרים. לא פשוט לשנות הרגל כזה. לא תמיד קל להודות באמת, בוודאי לא בענייני תאווה, אבל ברגעים שיש בי נכונות לוותר על האגו ולהיחשף בכנות בחולשותי, אני מרגיש פעמים רבות את חמימות האור שנכנס ללב מבעד לסדקים שנפערו, ובעזרת ה׳ העול נהיה קצת פחות כבד.

תודה על זה.
נגעת בי חזק, אחת המתנות הכי גדולות שאנו מקבלים היא הכנות, וזה לא מגיע ביום אחד, זה לאט לאט, כמו כל המתנות של התכנית.
במהלך הזמן אני לומד לזהות את המקומות שבהם אני משקר קודם כל את עצמי, אני לומד לחשוף אותם, עם כל הקושי והחושך שבהם, אני לומד לבקש עזרה דווקא במקומות האלו, וכמו שכתבת מרגישים את חמימות האור שנכנס ללב והעול נהיה פחות כבד.

תודה שאתה איתי בדרך.

תודה על הכנות ינון וממש נגעת ללב. גם לי יש את הדברים שאני לא מתכנן לחשוף וגם לא לאלוקים... 
שאלוקים יעזור לנו לקבל את עצמינו באהבה. 
רק להיום. 
אוהבים. 

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי תוהה האם ניצלתי מספיק את התאווה, האם נהניתי די מחוסר השפיות. מידי פעם, כשאני מסרב לקבל את המציאות כפי שהיא, המחשבות נודדות אוטומטית לזמן עבר ומנסות לשכתב אותו: "מה היה קורה אם הייתי מנסה ככה וככה?", "אולי פספסתי כשלא עשיתי את זה וזה כשעוד הייתי יכול". המחשבות האלה מבהירות לי שאני עדיין כלוא בתוך ההיסטוריה שלי, והעבר שלי, כמו גם ההווה, מלא ברצון העצמי, באגואיסטיות מחד ובתלות לא בריאה מאידך.

אני יושב על רצפת התא הקר, המפתח מונח לידי ואני בוחר שלא להרים אותו. הוא במרחק נגיעה, אבל אני מעדיף לסבול לפני שאודה שלא נוח לי בלשון המעטה, לפי שאבקש עזרה.
מה יקרה אם אבקש ולא איענה? אני הרי רגיל לדרוש תגמול מיידי. אם המציאות לא מתיישרת לפי רצוני אז עדיף שתחדל מלהתקיים - לפחות אצלי בראש.

המפתח הזה שמנצנץ שם בפינת החדר הוא נכונות, וכרגע היא די חסרה לי בחיי היומיום. אני מוצא אותה במנות גדושות בעיקר במצבים של "אין ברירה", אחרי שכבר ניסיתי מה שיכולתי - רק אז אני פונה לאלוהים ומעמיד את עצמי לרשותו כדי שיבנה איתי ויעשה עימי ככל שיחפוץ. אני מתפלל לנכונות לקום, לפתוח את הדלת ולצאת אל השביל שלצדו חרוטה הכתובת: "זוהי הדרך לאמונה שעובדת"

ינון אתה ממש הורס אותי כל פעם. אני צריך לחכות אבל כשזה מגיע זה מכניע...
אני כל כך מזדהה ומתחבר עם מה שכתבת אני לאחרונה ממש ״תוהה על הראשונות״ האם עשיתי מספיק, ואם רק הייתי עושה את זה, ואם רק זה היה ככה אז... ופשוט הגדרת את זה מצוין - המפתח לידי ואני בוחר שלא להרים אותו. 
(זה קצת מזכיר לי את המשל של המסילת ישרים על האסירים שחתרו מחילה ואחד נשאר ואכמ״ל). 
תודה רבה על הפוסטים החודרים שלך.  
אוהבים אותך מאוד!

גם אותך

הוויז לקח אותי דרך כמה מהרחובות המרכזיים בצעד הראשון שלי. כל מדרכה תמימה למראה הזכירה לי רגעים של אובדן שליטה. פניתי בכיכר וחניתי ליד זכרון משמעותי ומהדהד. סגרתי את הדלת של הרכב, אבל לא את הדלת על העבר שלי. ברחוב השתרר שקט וגם בלב שלי. הנה, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לתוכנית אני רואה את אחת מההבטחות מתקיימת בזמן אמת: פסעתי בתוך העבר ולא מתוך מזוכיזם אלא מתוך שמחה. לא מתוך פחד אלא מתוך השלמה. במקום ריצת רגליים להרע, אני הולך לכנס של שמור עיניך. כבר היה לתועלת לעשות מאמצים להגיע לכאן. בכנס פגשתי כמה פרצופים מוכרים, אנשים שלפני התוכנית ודאי לא הייתי חושב להחליף איתם מילה וכרגע יודעים עלי יותר מהמשפחה והחברים שמחוץ לתוכנית גם יחד.
למרות חוסר הנוחות שאני מרגיש לרוב באירועים המוניים, אני שמח שהגעתי, ששמעתי, שדיברתי. המקום הזה נתן לי כל כך הרבה בחודשים האחרונים, הרבה מעבר למה שחשבתי שמגיע לי. אין לי אלא להודות לעוסקים במלאכה ולה׳, על היום בו נכנסתי למייל משמור עיניך וקראתי את ההודעה על פתיחה של קבוצה טלפונית חדשה...

איזה מגניב אתה ינון
איזה מגניב ה'

היה כיף לפגוש אותך ינון היקר. מדהים שאף אפשר לחולל שינוי אמיתי בחיים.
ותכלעס שם זה היה בכמויות. זה לא היה סיפורים זה היה מציאויות. אסירות תודה. 
תודה שאתה איתי בדרך הזאת. 

היה נחמד לראות גם אותך זיו...

אוהבים.

לא יאומן ממש המילים שלי אני מודה לך שכתבת את זה אני לא ההזוי היחיד פה (סליחה על הביטוי) מדי פעם עולים לי מחשבות אני שומע על חברים שנופלים וקמים ואני אומר לעצמי הרי זה כל כך כיף אז תיפול ותקום
אני ח"א אני צריך לוותר על הנפילה למרות שיכול להיות שזה יהיה כיף זה לא נפילה זה ממש להפיל את עצמי למטה
אבא תן לנו את הרצון להישאר ולעלות למעלה לא לרצות ליפול למטה לוותר על התאווה רק להיום ולעשות את מה שמוטל עלינו "רצונך יעשה ולא רצוני"

שמעון3 כתב on 28 מרץ 2017 23:37:

אתה לא ההזוי היחיד כאן, הסר דאגה מליבך..
ולענייננו, מהניסיון האישי שלי בלבד -התאווה יותר מפתה בראש מאשר במציאות. חשוב לי גם לזכור את זה וגם את התחושה ברגעים שאחרי

ממש לא ההזוי היחידי פה. ממש לא... (אני גם פה ). 
וכן, התאווה הא היחידה שיודעת לשקר יותר טוב ממני... אז צריך ממש להיזהר...

לפני חמישה חודשים ויום עמדתי בצומת דרכים. בגדתי בחברה שלי, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת.

"איתה זה יהיה אחרת/אם לא בשבילי אז אנסה לפחות בשבילה/הפעם זו ההזדמנות האחרונה. זה להיות או לחדול" - כל אלה היו תירוצים יפים, אבל ריקים מתוכן. הצטרפתי לקבוצה הטלפונית עוד ביום הראשון שלה, אבל לא באמת עבדתי עבור הנקיות. הפעולות שעשיתי, אם בכלל, היו מינימליות ולא משמעותיות. יותר כיף לשמור את התאווה על אש קטנה ואז להגביר עד שמגיעה נפילה ואז התרסקות.

להגיד שהרגשתי נורא אחרי הבגידה יפחית מהתחושות הקשות שעלו בי. אבל למה בעצם? הרי בגדתי שוב ושוב כל כך הרבה פעמים בעבר אז מה שונה יום מיומיים? שבהזדמנות הזו לא ניסיתי לעמעם את הרגשות או לכסות עליהן. רציתי להיות בסיטואציה ולהרגיש את הכאב.

התקשרתי בקול רועד לאדם היחיד שיכולתי לספר לו מ"שמור עיניך" או בכלל, ושאלתי אותו לאן ממשיכים מכאן, הרי די ברור שאני מקרה אבוד. כבר ניסיתי הכל והנה המוצא האחרון אכזב. אסירות תודה על הנכונות לשמוע מה שהיה לו להגיד לי באותו הרגע, וגם ברגעים שאחריו.

151 ימים עברו מאז ביעף ולא בגדתי אפילו פעם אחת, למרות שאם הייתי רוצה היו לי לא מעט הזדמנויות שחלקן אפילו התגלגלו לפתחי. עבור אדם לא שפוי כמוני זה לא מובן מאליו לוותר. אשקר אם אומר שהדרך לא הייתה מלאה חתחתים, אבל כשאני מתרחק מהדף ומסתכל על הגרף, המגמה ברורה. ברוך ה'. לא ייאמן כמה גדול הנס. דווקא ברגעים כאלה חשוב לי להזכיר לעצמי ביתר שאת: את התוכנית אני עובד רק להיום. כפי שאמר לי חבר תוכנית יקר לאחר המשבר דלעיל - הזמן היחיד שאין לי צל הוא כשאני עומד בדיוק מתחת לשמש.

תודה! שמח בשמחתך..
כיף גדול לשלוח מבט לאחור, לזמנים החשוכים, לימי הדאגה, החשש וחוסר הוודאות, כשעוד לא היתה דרך, כשאתה כבר על השביל, מבין לאן הוא מוביל. הסתכלות ממקום של ביטחון בו אני מבין שמשהו זז והשתנה, קרה פה משהו!
רוצה להיות שם גם. בקרוב אולי...
אוהב לשמוע סיפורים כאלה, שהסוף הטוב כבר ניבט מהם.. 
לילה טוב!

תודה Anonymous...
כמו תמיד חודר עמוק...
אוהבים.