לפעמים קל לשכוח עד כמה התאווה ערמומית ורבת עוצמה. ראיתי בשבועות האחרונים חברים אהובים שנפלו אחרי תקופה ממושכת בתוכנית וכאב לי עליהם ועלי, כי גם אני יכול ליפול בקלות, במיוחד בימים טרופים אלה. חשוב לזכור שאין לנו תעודות ביטוח. גם אם הכל נראה בשליטה, גם אם צברנו חוכמה וחברים.
ובאמת, כל כך קל לרקוד על פי התהום ולחשוב שלא ליפול. אבל גם כל כך קל ליפול...רק כמה דקות ומחשב. כשאני לוגם אני מאבד שליטה. היום אני חושב שאני בשליטה אז מגיע לי כל הכבוד. עובדה: רק רקדתי, לא נפלתי עדיין.
בקבוצות, כשמצהירים על אופן שימוש, אני מספר על שימושים ב"אובססיביות ואימפולסיביות" כאילו מבחינתי זה משהו ששייך לעבר. זה לא נכון. אומנם האובססיה פחתה ב"ה, רק להיום, אבל זה לא אומר שהיא לא עלולה להרים את הראש ולהכות בי שוק על ירך אם לא אעמוד על המשמר,
כי התאווה שלי היא כמו הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה". היא מפיגה את בדידותי ואני חושב שאולי היא גם אוהבת אותי באמת. אבל בתמורה התאווה רוצה שאאכיל אותה – בהתחלה קצת דם ואחר כך ליטרת הבשר, וכך היא תגדל עוד ועוד ולא תפסיק עד שתגבה גם מחיר בנפש.
התאווה שלי היא כמו בוטנים, ואני אלרגי מאוד לבוטנים. אבל אולי אם אוכל בוטנים מסוכרים ואולי אם אוכל אותם במסעדה בעיר אחרת ואולי אם אוכל עכשיו רק פרוסה אחת עם חמאת בוטנים (שזה לא ממש נראה כמו בוטנים) ואולי אם אוכל כמה בוטנים עם הקליפה ואולי אם אוכל אותם רק פעם אחת וזהו, אז הם לא יהרגו אותי.
התאווה שלי מלומדת מאוד: גם היסטוריונית וגם נביאה. היא מוכיחה לי שאני חייב להשתמש כי זה מי שאני מימים ימימה. היא מזכירה לי בפרטי פרטים מה שעשיתי וגם מנבאת שזה מה שחייב לחזור על עצמו שוב ושוב כדי שארגע, כדי שיהיה לי נעים, כדי אפתור את הבעיות, כדי שאוכל להתמודד עם המציאות.
התאווה שלי היא כמו מבוך מראות בלונה פארק. אם אני נכנס פנימה, המציאות מתעקמת ואני נתקל ,חסר אונים, במבוים סתומים עד שאני מוצא תשוש את הדרך החוצה.
התאווה שלי היא קיר בטון שאני מנסה להפיל בעזרת מכות האגרוף שלי. אבל ניסיתי כבר לבד אינסוף פעמים וזה כאב מאוד. ניסיתי כבר וזה לא הצליח. אולי אוותר ואכנע כי כנראה שלבד אני לא יכול.
