יש לי את כל הסיבות ליפול. לא נפלתי 9 ימים, אני לבד, אף אחד לא אמור להגיע בזמן הקרוב, יש לי מכשיר שגיליתי שהוא לא מוגן לגמרי - הכל מוכן. במקום זה אני מנסה לכתוב פה, לעשות מאמץ אחרון לפני הנפילה. לעשות את החלק שלי, לתת לעצמי את הצ'אנס ואת השאר להשאיר לא.לוהים. זה גם הזדמנות בשבילי להבין יותר את עצמי, את המהלך שאני עושה כאן.זה כניראה לא יהיה הדבר הכי מסודר בעולם אבל זה מה שיש, וכדי להתקדם לאנשהוא צריך להתחיל לצעוד..אני לא מרגיש טוב איפה שאני עכשיו. אני מאמין שבסופו של דבר התוכנית והציאה מהתאווה אמורה לעשות אותי יותר מאושר, יותר רגוע ושלו, יותר אמיתי עם עצמי. פחות כבול לגוף. יותר מרגיש ויותר חי. או אולי זה המטרות שפשוט הצבתי לעצמי ואני "מפיל" אותם על התאווה. אבל אני בכל זאת חושב שיש לתאווה קשר אליהן, לפחות עקיף. מה שקורה עכשיו זה שאני מרגיש רע. אני מרגיש עצבני כל הזמן, מרגיש שהתאווה חסרה לי, מוצא את עצמי לא נחמד לחברים שלי, לא עומד בלו"ז מסודר, בלי כח ורצון להתמודד עם דברים ולהיות נחמד, רק לעבור את השעה הבאה, לעבור את היום, להישאר עדיין נקי.. אני לא יודע אם זה אמור להיות ככה, אם זה סיפטומים של מכור שיהיה לו "קריזים" כאלה ושזה עתיד לעבור, או שפשוט משהו בי פגום. כניראה שזה שניהם ביחד, משלימים אחד את השני חח. אני רוצה לחוות את ההתמודות הזו בתור חוויה שמחה, בתור משהו מעצים ולא בתור משהו מפיל ומייאש.. אני רוצה להתעלות מזה.. ואני לא בטוח שאני אצליח לשוד עד לשלב בו הדברים האלה יתחילו לקרות.. עכשיו אני חושב שאני פשוט אפול כל הזמן לפני שהרגעים האלה יגיעו.. (ואולי אפשר להוסיף שהרבה פעמים אני חושב שזה פשוט לא שווה את זה, וגם יש ליצר ולי [אנחנו ביחד? אנחנו אחד? מחוברים אחד לשני?] הרבה סיבות טובות למה כדאי להפסיק לנסות ופשוט להשלים עם זה ורק להוריד מינון או משהו]יש לי בעיה: אני צריך שדברים יהיו מסודרים. מאוד. עד לרמת הפרטים הקטנים ביותר. אם אני בונה לעמי תוכנית אימונים בכושר לדוגמא, אני צריך שהכל יהיה מתוקתק: שעות אימון וימים, מה אוכלים לפני ואחרי, איזה תרגילים לעשות וכמה חזרות מכל אחד מהם. בדיוק, לא בערך. אני כל הזמן מחפש את הנוסחה הברורה, את הדרך הנכונה, "דרך המלך", הדבר שאחריו אני בטוח אצליח. זה יכול להיות טוב אולי לפעמים, אבל אני גם לא משקיע מספיק כדי למצוא אותו, וגם שאני מתחיל למצוא איזהשהיא דרך, אני לא מתמיד בה מספיק ולא עומד בה. אני רוצה תמיד תוצאות מידייות, כאן ועכשיו. אף פעם לא הייתי טיפוס של התמדה, ואני לאט לאט מנסה לתקן את זה. אולי לאט מידי.אותו דבר גם פה בהתמודדות: נכנסתי לאתר, התחלתי לנסות ולגשש ולראות. המח שלי אומר שאני צריך לקרוא את המדריך של התוכנית, להתחיל לעבוד חזק על חברים למסע ופלאפונים, לעשות את השיעורים שסוד נותן בקצובה הטלפונית, אבל אני לא עושה כלום.. אני עושה רק חצי.. כאילו רוצה להחלים אבל לא באמת עובד על זה.. אני יודע שאני אמור לחזק את הקשר שלי מול בורא עולם, אני יודע בבירור שככל שאני אשליך יותר יהבי אליו ויותר אתפלל אליו יהיה לי יותר קל, ובלי קשר, אני אחיה יותר שלם, כמושיהודי באמת אמור לחיות.. קרוב לאבא שבשמיים. אבל אני לא עושה את זה. ואני לא יודע מה מונע ממני, מה עוצר אותי מלפרוח, מה עוצר אותי מלעשות, מה עוצר אותי מלהרגיש. אולי עצלנות פשוט, אולי יש משהו יותר עמוק מזה, ואולי אני סתם מתרץ לעצמי.ההתמודדות הזו עם התאווה פותחת אותי למשהו אחר: איזהשהו תיקון כולל, משהו שכל כולי נכנס בו\ שאני לא עובד רק על משהו נקודתי אלא משנה את כל חיי. ואני כלכך רוצה להיכנס למסע הזה בצורה והגישה הזו. אבל אני לא רואה את זה ככה. כרגע אני יותר רואה את זה בתור סבל.אני מרגיש את התאווה מרשרשת ובאה, קוראת לכיווני, חותרת מתחת לכל ההגיון, מבקשת. כל כך קשה להתנגד. אני לא יודע כמה זמן אצליח להחזיק,עוד משהו; אני מכור להתחלות חדשות. אולי כולנו קצת כאלה, אחרי מאות נפילות ונסיונות לקום. אבל עכשיו כל מה שאני חושב עליו זה "תיפול עכשיו, מחר נתחיל מחדש בצורה יותר טובה".\לא מזמן נפרדתי מקשר זוגי שארך כמעט שנתיים. קשה לי בישיבה וקשה לי מול אלוהים.\זמן לא טוב בחרתי כדי להתחיל להתמודד מול התאווה.ואולי אין בכלל זמן טוב בשביל זה.ואני מרגיש מאוד לבד. בודד במערכה. יודע שה' איתי אבל זה רק בידיעה, עוד לא בהרגשה.כלו תפילות ומחשבות ג'וש פסטר, אני קצת קטן אמונה שאעבור את הלילה הזה בשלום. אבל אולי לאחר מכן.. נתחיל שוב דף חדש. אולי הסיפור יהיה בו כתוב יותר יפה מהפעם הזו.תודה רבה על ההקשבה, אם מישהו הצליח לקרוא את כל זה חח