אני רוצה לכתוב הרבה. אני רוצה לראות מה באמת עבר עלי היום. ההחלמה (והמחלה) קצת עוברות עלי בלי שאני אשים לב. אני משתף אבל לא מתמקד, לא באמת רואה מה קורה.
ואני רוצה להרגיש גם את זה, רוצה לזכור. איפה אני, מאין באתי, מה אני רוצה להיות.
התחלתי את היום בקריאה בספרות. בימים האחרונים אני בקושי מתפלל, וכשאני מתפלל זה נורא מהשפה ולחוץ. בלי ריכוז בכלל. קשה לי להתרכז באופן כללי. אני יודע שזה גם קשור לזה שאני עובד המון לילה ואני במצב עייפות כמעט תמידי. אבל התחלתי בספרות. גם בספר הגדול וגם בספר הלבן. היום התחלתי את הקריאה בספר הלבן, לא עשיתי את זה לפני בסבב ההחלמה הנוכחי. יש קטע שמש גורם לי להזדהות בספר הלבן:
הלכנו על ה"כימיה", הקשר שהיה בו קסם, כי הוא עקף אינטימיות ואחדות
אמיתית. הפנטזיה השחיתה את האמיתי; התאווה הרגה אהבה.
קודם מכוּרים, אחר כך ְנ ֵכי אהבה, לקחנו מאחרים כדי למלא את מה שהיה חסר בנו.
נכה אהבה. ככה אני מרגיש. נכה רגש. רגש טהור ואמיתי, רגש שלא ישר הולך על האינסטנט, על המנת סם. רגש של תהליך, רגש שנבנה. רגש עדין עדין-שבקושי מרגישים. אני לא שם, אני כבר לא מסוגל להרגיש את ההרגשות האלה. ואני כל כך כל כך רוצה.
עליתי לטלפונית, שמחתי מאוד לעלות לשם. הרבה זמן שלא הייתי, ובגלל שזה המקום ממנו התחלתי יש לי יחס מאוד חם לקבוצה הזו, וגם לפורום. המון החלמה קיבלתי ומקבל מפה.
שאר היום עבר בעייפות-שיעמום, דבר שלא טוב לי. אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי לעשות משהו מועיל. גם כשעשיתי משימות זה היה המשימות הקלות דווקא ובחוסר חשק. התלחתי לעשות רשימת אסירות תודה וחוסר אונים.
קשה לי עם הרשימת חוסר אונים, קשה ל לכתוב אותה, קשה לי להזדהות איתה, אני מוצא את עצמי מגרד חוסר אונים ולא יודע אם יש בזה מטרה.
בשיחה עם הספונסר הוא שאל אותי אם היה לי מחשבות מיניות במהלך היום. אני לא וידע אם הייתי כל כך כנה. אמרתי לו שהתחלתי זוגיות חדשה ויכול להיות שם מחשבות תאווה אבל הם עוד לא התחילו. למען האמת היו כמה פעמים שהם התחילו אבל חסמתי אותן מאוד מהר. אני לא רוצה שקשר זוגי שלי יתחיל מתאווה. אני לא רוצה שתהיה תאווה בכלל בקשר שלי. הסיבה הכי גדולה שאני עושה את התוכנית זה כי אני רוצה זוגיות אמיתית טובה וכנה.
אני לא יודע למה, קשה לי להיות אמיתי במאה אחוז עם הספונסר. אני חושב שזה בגלל שאני מפחד. מפחד שהוא יהיה מאוכזב ממני, מפחד לחשוף דברים שהם לא בדיוק בתלם או לא בטוח טובים. בעיקר מפחד שהוא יגיד לי לעשות משהו שאני לא רוצה לעשות, או להימנע ממשהו. אני לא באמת מוכן לשחרר עד הסוף, לא באמת מוכן לוותר. אני לא יודע איך לתת לעצמי להיות חשוב, ובעיקר איך לדעת לוותר.
בהמשך הערב הרגשתי רע. לא עשיתי פעולות, פספסתי קבוצה חיה (כניראה שאם הייתי מתאמץ הייתי יכול להגיע אליה ולסדר את הים לפי זה, אבל פשוט שכחתי ממנה! באופן נורא מטומטם. רק מראה כמה ההחלמה עדיין לא בראש סדר העדיפויות שלי) ויש לי המון משימות קטנות וגדולות שממתינות ברשימה ופשוט לא עשיתי אותם. למה? ככה. אין לי סיבה. זה הוביל לשיעמון שהוביל לתסכול שהוביל לרצון לתאווה. ניסיתי לבדוק מי זמין ולא כל כך היה. ואז נכנסתי לאתר יוטיוב כדי ללגום. לא הייתה לי כוונה ליפול, רק ללגום. אסירות תודה שיצאתי משם מאוד מהר. אבל מה שראיתי כבר הספיק לי. מדהים אותי איך אני גומע גוף של בחורה. פשוט בולע אותה במחשבה שלי. זה מתסכל אותי מאוד, ומראה לי כמה התאווה חזקה עלי.
לא יודע למה ואיך אני עדיין נקי. לא חושב שמגיע לי. למרות שכן שיתפתי ועשיתי קצת פעולות. לא מספיק טוב. היה מגיע לי ליפול. רק בחסד עליון אני עדיין נקי.
הנקודות אור ביום הזה:
- הייתי היום בהדרכה בקיבוץ. היה שם כל כך יפה! האווירה, הנוף, החוויה. יש משהו מקסים בקיבוצים.
- לא נפלתי. לא ברור למה. לא ברור איך. אבל אני עדיין כאן. עדיין רוצה
- טהר. האישה הזאת עושה לי טוב. עוד לא נכנסנו להרבה עומק ורצינות, אבל היא גורמת לי לחייך המון. ולפני כמה ימים היא גרמה לי לחייך ולהסמיק ולהרגיש משהו שלא הרגשתי כבר שנים. תודה לך אלוהים על זה.
אני חושב שאני צריך לחזור ללו״ז יומי לפי שעות ולראות איך הדברים מסתדרים
מתפלל לאלוהים, תן לי כח לעשות את זה, תן לי כח סדר את החיים שלי יותר טוב, לעשת את המוטל עלי. למעני, למענך, למען עמך
אוהב וצריך!! תודה למי שיקרא, אני יודע שזה ארוך ומייגע קצת 
