אז אחרי כמעט שבוע שאני כאן, סך הכל די מרוצה, האמת שלא חלמתי שאגיע למצב שבו אני נמצא כיום מבחינת ימי הנקיות והתחושה הכללית.. החלטתי לפתוח יומן שבו אשתף בעליות, בירידות, ומה שביניהם..
את מסע 90 הימים התחלתי די בחשש, וכך גם בכלל את העבודה עם שאר הכלים באתר..
אני משתתף בקבוצה של הצהריים. בהתחלה משהו הרגיש לי שם קצת זר, היה קשה לי להשתתף, להקשיב להזדהות, כ"ש לשתף. לא הייתי סגור על הגדרת היחס שלי אל התאווה, אבל אני זוכר שלא דמיינתי ולו לרגע להגדיר את עצמי "מכור", מבחינתי התמכרות היתה משהו רחוק ממני.. מבחינתי התאווה היתה היה קושי שאולי אני לא מתמודד איתו סתם כי אני חלש ועוד לא מצאתי את הדרך, אבל לא יותר מזה.. עד שהצטרפתי לקבוצה יצא לי לשמוע שיעורים בנושא, שיחות, לקרוא טורים בכל מיני עלונים (שאגב חזרו על עצמם וניסיתי לשמוע מכל מיני סוגים..) ואני זוכר שבשלב כלשהו, כמעט ולא הרגשתי שאני מזדהה עם מה שאני שומע וקורא, הרגיש לי שאצלי ההתמודדות היא שונה, מורכבת יותר ונגיד את ההצטרפות שלי לאתר לא עשיתי כי הבנתי שאני מכור אלא כי ידעתי שזה לא מתקדם לשום מקום, אני כבר לא ילד, אני שונא להיות צבוע דו פרצופי, ולהסתתר מאחורי דמות שאיני, ובקצב הזה לא יודע איך ייראה הבית שאקים בעתיד..
עם אותה ההסתכלות התחלתי את הקבוצה הטלפונית, אבל לאט לאט אחרי ששמעתי עוד שיתופים, ואחרי שעשיתי גם את שיעורי הבית, פתאום הרגשתי שזה המקום, שאלו האנשים, שכאן אני בעצם כן מזדהה, כן מרגיש שמבינים ושיכולים לעזור. אני חושב שזה קרה כי לקח לי די זמן להבין טוב שאני לא כמו עוד אדם שמתמודד עם היצר, לקח לי זמן להבין באמת - שאני מכור.
דווקא אחרי שהבנתי עד הסוף את הבעיה, התחלתי להרגיש טוב יותר. סוף סוף אני יודע מה יש לי, עם מה אני מתמודד, אפשר לומר שהרגשתי הקלה מסוימת, זו תחושה שהיא מצד אחד טובה, אך מצד שני מכה בהלם. "אני מכור? באמת?" קצת מוזר לומר את זה לעצמך, ויותר מוזר כשאתה מבין עד כמה זה נכון. זה יצר אצלי רגשות מעורבים. הרגשתי פחד נורא, "מה יהיה איתי?", "יש דרך חזרה"? הרגשתי עצבות "איך נתתי לעצמי להגיע לזה"? אבל ב״ה תוך זמן קצר, ואני מאמין שזה בזכות שכבר השתתפתי בקבוצה, התעוררה בי תקווה, או כמו הכינוי שלי באתר "אמונה"..
לפעמים כשאני קורא דברים שאנשים כותבים אני נדהם, כי אני נתקל בלבטים, בפחדים, במחשבות שיש לי, כאילו מישהו נכנס אל תוך הראש שלי וכתב את מה שהוא ראה..
ר"ה שלי השנה היה מיוחד. האמת היא שבכל שנה התפילות שלי בר"ה וביום כיפור מרגישות לי מיוחדות, אבל השנה ידעתי מה לבקש מה', על מה בדיוק להתפלל, לא כמו כל שנה שהייתי אומר (בשיא הרצינות הכוונה ועם דמעות אמתיות) "סלח לי, עזור לי להיות טהור, אני לא אותה הדמות שנופלת, זה מישהו אחר, זה לא אני".
השנה ב״ה הרגשתי יותר בוגר, יותר מפוקס וממוקד. ביקשתי מכל הלב בצורה פשוטה "אנא ה', אתה יודע שאני מתאמץ ומשתדל לעשות את שלי, לשנות את מה שביכולתי, כולי תודה על הדרך שעזרת לי לעבור עד עכשיו, עשה את שלך, אל תאכזב ואל תעזוב אותי, תעזור לי להחלים, כדי שבסוף המסע אוכל לעמוד מול עצמי בלי להתבלבל ולהסתפק מי אני באמת, שאוכל לחייך ולומר בלי מסיכות מי אני באמת, שכשאתחתן אוכל לאהוב באמת ולא רק את עצמי". בר"ה הרגשתי שאחרי כאלו תפילות יהיה לי קל להתמודד בזמן הקרוב..
למחרת ר"ה כמעט נפלתי, זה היה הזוי. לא הבנתי איך זה קרה, הרי רק אתמול עמדתי שם, בפינת בית הכנסת עטוף בטלית הצחורה, כשליבי בשמיים ותפילותיי כמו בקעו את כל הרקיעים. איך לעזאזל?? בסוף, לא נפלתי אבל לא זו הנקודה. תמהתי איך יום אחרי כבר התפתיתי, וכי שכחתי את התפילות של יום האתמול, לאן הן הלכו?"מה, הן חזרו ריקם"? היתה לי תחושה נוראה שבפניי נטרקו בחימה כל השערים, כן גם שערי דמעות!
אבל המשכתי, לא יודע איך, אולי בזכותכם? בזכות האוזן הקשבת, השיתופים הכנים, ומה לא..
