אני נוסק למעלה אחרי נחיתת האונס שלי מנסה להבין מה ריסק אותי לקרקע, חושב על היוטיוב, אבל בהמשך אגלה שכנראה זה לא היה הגורם, אני מתחיל מחדש בטבלת ה-90 ימים מתחיל לספור מהתחלה בינתיים עוד בסיבוב הראשון של ה-24 ימי נקיות הצטרפתי לקבוצה הטלפונית של אחד וחצי, וזה לא פשוט. יחזקאל משמור עיניך ממליץ לי על הקבוצה אני שואל אותו אם מספיק פעם בשבוע? והוא בלי להתבלבל ברור, פעם בשבוע זה בסדר גמור. נראה לי הוא עובד עלי אבל הכוונות שלו לטובה, הרי מאז ועד היום הפסדתי מפגש טלפוני אחד, ותשמעו זה עובד, אני עוזר אומץ ומחייג, 03-9786688 ואחר כך קוד 357171195# אני זוכר ביום הראשון אני מחייג ואם משהו יזהה אותי טוב אני שותק כל המפגש שומע 12 צעדים וזה עובד והוא מתחיל .

צעד ראשון "הודינו כי אנו חסרי -אונים מול התאווה ושאבדה לנו השליטה על חיינו ".

 לפני כמה שבועות הייתי בנופש עם משפחתי, כל פעם אני יודע, שאני אסיים את הנופש עם עוד כמה ק"ג עודפים על גופי , אני זוכר את הפעם הראשונה, אכלתי כמו חזיר אולי אפילו שניים, באיזה שהו שלב בארוחה התחלתי להסתובב, בשביל שהאוכל ירד ואוכל להכניס עוד, אפילו פתחתי את החגורה, ואני לוקח עוד אנטרקוט, מסיים ואוכל עוד אחד, ומרגיש שזהו אין יותר מקום בבטן, אז הולכים קצת ואפשר להכניס עוד טיפה, פעם אחת אני זוכר שאחרי שאכלתי יצאתי לסיבוב עם אשתי, ובדרך כמעט הקאתי מרוב אוכל שאכלתי, עם הזמן ניסיתי לעצור את בתאווה והתחלתי לאכול עם צלחות קטנות הכמויות אומנם קטנו, אבל עדין מעבר למנות הרגילות שאני אוכל, זה קורה לי בעיקר בבתי מלון שם המבחר גדול ואני רוצה לאכול מהכול, אחרי שאני מסיים לאכול אני מצטער הרי אני אצטרך עכשיו לעשות ספורט בשביל להוריד את מה שהעליתי, אבל לא עוזר כולם כל פעם מחדש כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, אני זוכר שכשהייתי ילד, ההורים היו אומרים לנו אל תאכל עם העיניים, והיום נפל לי האסימון הרי גם בתאווה אכלתי עם העיניים, להספיק כמה שיותר, לראות הרבה יותר, והרי בכלל לא נהנתי, אל תבינו לא נכון נהנתי מהתאווה ממש, אבל זה כמו שנהנתי מהאוכל חשבתי שאני נהנה, ניקח לדוגמא יינן שנהנה מהיין אני לא זוכר שהוא לוגם בקבוק שלם בשביל  ליהנות מהיין "כדי לטעום את היין, חשוב לפזר את היין בכל חלל הפה למשך כמה רגעים, על מנת שיהיה במגע עם כל נקבוביות הטעם,  וכך לחוות את כל מה שיש לו להציע"  מהאתר של יקבי רמת הגולן , כלומר קח לגימה תמתין תהנה ממנה, הוא לא נהנה מהכמות הוא נהנה מהאיכות, ואני נראה לי גם באוכל לא יודע ליהנות מהטעם אלא מהכמות, ויותר מזה גם אם האוכל לא ערב לחכי אני טועם ממנו פעם נוספת ובכך רק הורס את חוש הטעם שלי, מהתאווה החלטתי להיפרד לצמיתות ב-כב' תמוז אומנם היא מתעקשת לחזור ואפילו הצליחה מספר פעמים מועט, אבל חוש הטעם התחיל להשתנות, ואני רק עכשיו מבין איזה דביל הייתי במקום ליהנות כל חיי מזוגיות בריאה עם כל הטוב שהיא מביאה, בחרתי ליהנות מהתאווה כי הזוגיות הלקויה לא הביאה לי את אותה הנאה, במו ידי שרפתי כל חלקה טובה בה, ולא ידעתי שזה כמו להשוות סוסיתא ליגואר בלי דלק, ואני משכנע את כולם הסוסיתא יותר טובה כי היא נוסעת על 70 קמ"ש , והיגואר אפילו לא מניע ורק הצופים מהצד מסתכלים ואומרים זה דביל שיכניס דלק וייסע

אני מקשיב לקבוצה הטלפונית בערך שבועיים שותק כמו דג במים, מצד אחד שותק אבל יש לי הרבה מה להגיד, אבל הפעם החלטתי אם אני חסר אונים מול התאווה אז אולי נשמע גם מאחרים מה לעשות או לא לעשות, ואני מתחיל לנתח את המצב לפי החלק השני של המשפט ושאבדה לנו שליטה על חיינו, זה משפט קשה מה אנחנו לא שולטים על חיינו בהמשך אבין שממש לא, החיים הולכים להשתנות וזה לטובה, אז יש כמה פנים לאבדה לנו השליטה, מצד אחד התאווה שולטת לי בחיים ובגדול כל יום בשעה הקבועה אני במשרד נפגש איתה, גם אם אני לחוץ ויש ישיבות היא קודמת, נזיז את הישיבה לכיוון הצהרים, או נלגום מעט שייקח שעה ונאחר לישיבה בבושת פנים, לפעמים גם ניפגש איתה לפני העבודה ע"ח הילדים שלא מבינים לאין אבא שלהם נעלם, בקיצור היא שולטת ובגדול ושלא תשמע היא קנאית, לא מרשה לפזול לשום מקום אחר, אם אני מדבר עם הנשמה היא ממתינה בסבלנות ואז המפגשים איתה ארוכים יותר.

זה הצד הראשון, אבל הצד השני שאליו התחברתי הרבה יותר, אני שאני חושב שאני מנהל את כל העולם, אז תיקח בחשבון שזה שטויות, ויש מי שמנהל את העולם וגם שולט בחיינו, לנו אין את השליטה בהמשך אבין דרך הצעדים הבאים שריבונו של עולם אב רחום וחנון הוא מנווט ומחליט, אנחנו נעשה את שלנו אין לנו כל אחריות על התוצאה, אני אצא בזמן לפגישה אבל אירעה תאונה ואני אעמוד כמו כולם, ואאחר לפגישה שנקבעה ועכשיו אני יכול להתעצבן עד מחר על כולם, אשתי ילדי והטמבל שעשה את התאונה ובכל זאת אני אעמוד בפקק כמו גדול

כך שמהחלק השני של הצעד הראשון אני לוקח את התובנה שהתאווה שולטת בי מצד אחד ומה שהיא משאירה לי שם ריבונו של עולם נמצא ומנווט את התוצאות.

נקפוץ לרגע לפרשת השבוע שעברה פרשת ויצא

יעקב אבינו קורא לרחל ולאה לשדה, ואומר להם אני רואה שפני אביכם איננו אלי כתמול שלשום, ומגלגל להם את היושב על ליבו אביכם רימה אותי אי אלו פעמים שינה לי את המשכורת, מלאך ה' ניגלה אלי בחלום ויאמר אלי עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

ואכן יעקב אוסף את בניו נשיו ואת כל רכושו ובורח לארץ ישראל, אחרי שלושה ימים לבן מקבל הודעה יעקב ברח הוא לא מתבלבל לרגע עולה על הסוס עם אחיו ודוהר לכיוון הר הגלעד ומשיג את יעקב.

ונשאלת השאלה הרי יעקב אומנם איש תם יושב אוהלים, אבל הוא עם שתי רגלים על הקרקע מה הוא חשב לרגע שיוכל לברוח מלבן ולהגיע לארץ ישראל לפני שהוא ישיג אותו, הרי גם שעשיו מגיע אליו יעקב  אומר לו  וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, אזי לכאורה היה ברור לו שלבן ישיג אותו אז מדוע ברח? וכאן אנחנו נזכרים בהבטחה של ה' ליעקב וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. לכאורה יעקב אבינו סומך על הבטחת ה' שישמור אליו ולכן ברח, אם כך אז מדוע חיכה שלבן יצא לגזוז את הצאן ולא ברח באור יום אם ה' שומר עליו, אלא שיעקב ידע הוא צריך לעשות את העבודה את הצעדים ה' לא פתר אותו מלעשות אבל את התוצאה ה' הבטיח לו כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ,

וזה בעצם מחזיר אותנו לצעדים אנחנו נעשה את המעשים זה התפקיד שלנו, וה' יעשה את שלו ידאג לתוצאות.

נעלמתי לתקופה

הייתה שבת יפה אני זוכר שטיילתי עם אשתי את הטיול השבתי של לפני הטשולנט של שבת ואני הולך לעצמי ומהרהר בליבי עברו 45 ימים למעט מעידה אחת או שנים אלו היו ימים מחלימים ממש אם כך אז אני על הגל בקלות אני אגיע ל90 יום ויותר וכנראה היצר הרע שמע את הרהורי וחשב לעצמו יפה הבחור חושב שהוא כבר נקי 45 יום אז אולי גם חושב שהוא לא מכור ואכן כבר ביום ראשון הרגשתי איך גל עכור מתחיל לעבור עלי היה זה שבוע קשה כל יום חששתי שמא אפול, התאווה דפקה יום יום על דלתי הנשמה דחקה אותה החוצה היא נלחמה כמו לביאה ששומרת על גוריה זה לא היה החשש מנפילה כמו החשש שיהיה לי קשה לקום, הנשמה חששה שאני אאבד כוחות, הנשמה ביקשה תפנה לעזרה ואכן דברתי עם הספונסר פתחנו מעגל יום אחרי יום, יום אחד הוא היה בממתינה אז לא חזרתי אליו ואכן יום זה התאווה ממש הצליחה לחמוק לחדרי, ההרגשה הייתה שעברו מספר ימים שלא הקפדתי על הפעולות ב100% חיפפתי קצת לכן לאחר זמן השתדלתי לעבור יותר על הנאמר בפורום ולשאוב ממנו כוחות, בנוסף במפגש הטלפוני היומי שיתפתי ושמעתי פעולות שעזרו לאחרים חלקם אימצתי בחום, היו ימים שיותר עשיתי אותם, והיו ימים שלא רציתי לעשות, ומעדתי אי אלו פעמים היה גם יום שממש הרגשתי רע בזבזתי את זמני במחשבות על התאווה והגיע השעה של המפגש הטלפוני והתאווה קופצת לביקור אולי היום תוותר על המפגש הוא איננו נצרך תראה אתה כבר אחרי 50 ימים נקיים ואני עמוק בגל והשעה 1:25 מתקרבת ואני מתלבט הנשמה מתחננת ממש תתקשר, לבסוף אני מתקשר ושומע עצה מחבר, שאת היום אפשר להתחיל מכל רגע נתון, אין פתיחה ליום שאם התחיל גרוע הוא חייב להמשך כך, ואכן אני פותח את היום מחדש באזור 14:05 שיחה לספונסר, פתיחת מעגל ואני רואה את התאווה מתכווצת לה בפינה ואכן אותו יום עבר בשלום, אפילו אפשר לומר עם מלא אור

וואו.

תודה חבר!!!!
כמה חשוב לשטף מעשי גבורה, זה כל כך מחזק, 
הלוואי ויבוא יום וגם לי יהיו קצת

היום אני חוגג 70 ימים בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה כך אומרת המשנה באבות ואני חושב לעצמי האם תש כוחי? אומנם עברו להם 70 ימים, ימים נפלאים ואתמול אני יושב ומספר לאשתי שהנה כבר אני חוגג את ה-70 ימים והיא שואלת איך ההרגשה? והתשובה הייתה פחות שמחה מהארבעים יום, אז היו אלו ימים נקיים יותר ההרגשה הייתה שונה בהרבה.

ואכן בבוקר עדכנתי את הטבלה וקבלתי מייל לכבוד ה-70 יום.

לאחר מכן נכנסתי לחפש באינטרנט משהו שאינו קשור לתאווה ומעדתי, לא עצרתי את עצמי בזמן אומנם בחסד אלוקים לא נפלתי אבל ההרגשה לא טובה, חשבתי לכתוב כרגיל על המאבק בין התאווה לנשמה אבל הרגשתי שזה כאילו אני מספר על משהו אחר, וזה לא יעזור לי בהתמודדות שלי, אני את החסרונות שלי צריך לספר לעצמי בגוף ראשון לא להשליך את זה על משהו אחר או על דמויות דמיוניות. בחסד ה' עלי עצרתי את עצמי, ועל כך אני מודה לה' יתברך, "אבינו מלכנו אין זה מובן מאליו שכשאני מועד אני מצליח לעצור, בדרך כלל הייתי ממשיך להתרסקות, אני מודה לך ה' אלוקי ששלחת לי כוח לעצור, כוח שמחזיר אותי לשפיות"  לאחר מכן וחזרתי לקרא מהספרות של הקבוצות וקבלתי מהקריאה את ההבנה שלא אוכל להתרפאות כל עוד אנסה לברוח מעצמי.

איזה כיף לשמוע אחי על 70 הימים!!!!!!
מבין השורות נשמע שאתה בשלבי החלמה מתקדמים.... למרות שקפץ איזה משהו שצריך לטפל בו.... לא נשמע שהוא מסכן משהו באמת.... רק מעורר עירנות

תודה רבה!
וגם תודה על כל התמיכה הפרטית 

עבר לו כמעט שבוע מאז שכתבתי ביומן

זה היה שבוע טוב אפילו קצת מדהים, לאחר המעידות האחרונות התחלתי בעצתו של הספונסר לכתוב אסירויות תודה כל בוקר, ובנוסף חוסר אונים וכך אני פותח את הבוקר בעבודה אחרי הנסיעה שהמחשבות רצות בראש לכל הכיוונים, אני מנסה לשתף את ה' דרך הכתיבה שלי בקשיים שלי האמת שזה לא קל, לא שאין קשיים או אין אסירויות תודה או בלשוני הדברים הנפלאים שקרו לי מאז אמש, יש ויש אבל השימוש בתאווה גרם לי באיזה שהו צורה לא לראות את האור, לא לראות את הדברים הטובים ומנגד לא לשים לב לבעיות שלי והמשך לא לטפל בהם ורק לתת להם לגדול ולגדול, והנה הכתיבה היומית מראה לי את השׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, ולאחר זמן גם את התַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, ובעזרת ה' לבסוף רק את הטוב

ואכן היה שבוע נפלא זך וטהור היו מחשבות וגם געגועים לתאווה אבל הכתיבה עזרה לי להיפרד ממנה לעוד 24 שעות ועוד כתיבה ועוד חופש, ואסיים בתפילה שכתבתי באחד הימים בסיום הכתיבה היומית

ועוד תפילה קטנה אשא שאגלה את הכוחות הטמונים בי ואאספם על מנת שלא אכנע ליצר הרע

ושוב עובר לו כמעט שבוע, התאווה באה והולכת פחות באה יותר הולכת, היום היה לי איזה נקודת שבירה היה לי זמן פנוי בבוקר משהו כמו 5-10 דקות בדיוק הזמן בשביל הלגימה הראשונה, התגברתי בזכות הבורא כמובן, התוכנית הרי עשתה לי משהו, אחרי כך אני יוצא לכיוון העבודה ושוב העניים קולטות משהו שלא היו צריכות לקלוט, ויותר מזה אני מחזיר את העיניים לרגע ויוצא לדרך ואז מגיע רגע השבירה, די נשבר לי מהתוכנית אומנם אני עם 84 ימים נקיים אבל די נשבר לי אין לי כח במקום לעשות מה שבא לי אני צריך בבוקר לעשות פעולות אסירויות תודה , חוסר אונים די אני מעיף את התוכנית הזאת לזבל וזהו, ולא אל תבינו התאווה כבר מזמן הלכה לרעות בשדות זרים אין לי את הפרפרים בבטן כמו פעם לפני השימוש, אבל אני על סף ייאוש, טוב אז לפני שאני עושה שטויות כמו שלמדתי בתוכנית יש לי חברים טובים שמבינים ללבי, התקשרתי אל אחד מהם (האמת כרגע יש רק אחד ) דברנו והגיע תורי לחלוק את אשר על לבי, ואני מספר ומספר אפילו עם קצת יותר פרטים, ואולי הייאוש תוך כדי השיתוף מתחיל להתפורר לאט לאט, במיוחד שהוא הבין שהפעם לא יגידו לי תתגבר או אתה יכול או כל דבר אחר, הפעם רק, אבל רק יקשיבו לי והאמת נראה לי אולי גם יבינו ללבי

תודה על מעשה הגבורה

הבוקר בחסדי ה' התאפשר לי לחזור ללמוד עוד כחצי שעה לאחר שהילדים יוצאים ללימודים  אני פותח את הגמרא עובר על הסוגיה של אתמול מרוכז קצת פחות אבל בכל זאת מנסה ללמוד, אחרי כמה דקות התאווה קפצה לבקר, מה זה קפצה נדחפה ממש, היא תופסת אותי בשרוול חולצתי בא צא אני מחכה בחוץ התגעגעתי, ואני לא מצליח להחזיק את עצמי בחסד ה עלי אני נזכר יש לי חבר טלפוני אז אני אומר לעצמי כשאני יוצא מבית הכנסת אני מתקשר אליו ואומר לו שאני חסר אונים מול המחשב במיוחד מול תוכנית ספציפית במחשב, איך שאני מסיים את המחשבה הזאת בראש היא נעלמת כמו אלדין ומנורת הקסמים, פשוט התאדתה המשכתי ללמוד קצת פחות ממה שציפיתי ויצאתי החוצה חוזר הביתה והיא ממתינה על הספסל במורד הרחוב ומסמנת לי תתקשר תתקשר, ואני מתקשר אבל אין קול ואין עונה והיא צוהלת טוב תתחיל להזדרז אין לי הרבה זמן היא אומרת לי אבל הפעם לא רצתי כמו בעבר המשכתי ללכת לאיטי בידיעה שהיא מחכה במקום לא בטוח מבחינתי   

שמח לשמוע שזה עבר... כיף לקרוא סיפורי גבורה של חברים..

יום חמישי 
אני חוזר מהעבודה שיחה קצרה לספונסר סוגרים קצוות לגבי צעד ראשון המסירה של צעד ראשון, אני כבר תקוע עליו משהו כמו חודש, והוא מתעקש הצעדים בנויים אחד על השני אם לא נבנה את הצעד כמו שצריך בצעד הבא נתרסק והוא לא לוקח סיכון, הוא מתיעץ עם הספונסר שלו שמתיעץ עם הספונסר שלו ובסוף מצאנו פיתרון לבעיה שאני כרע לא מגיע לקבוצות חיות, 
מגיע הביתה צריך לעזור עם הילדים, והלב דופק אני מתכנן שאוכל כבר לצאת בשבע אני לא רוצה לאחר האמת אני עדין לא יודע אם אצא או לא אוי סליחה לא שיתפתי אותכם הערב יש לנו מפגש של הקבוצה הטלפונית של 1:30 הערב לכאורה יוצאים מהאנונימיות, ארוחת ערב עוברת בעצלתיים, סוגר דברים אחרונים.
ואחרי לבטים אחרונים יוצא לדרך.
האמת לא ידעתי עד הרגע האחרון האם אגיע למפגש או לא.
מבחינת הרצון שלי לא היה ספק שאני מאוד רוצה להיפגש עם אותם חברים שכל יום אנחנו משתפים במה עובד לנו, מה קשה לנו מתקדמים בצעדים, הרי אנחנו כבר הולכים ביחד משהו כמו 150 ימים ביחד למדנו להכיר אחד את השני, אבל יש גם את אילוצי הבית ואני החלטתי שאני עושה את כל המאמצים להגיע אבל ההחלטה של בורא העולם 
ואכן בשבע אני יוצא לדרך כולי פרפרים בבטן, מלא התרגשות