כבר כמה ימים מתרקמת במוחי מחשבה לפתוח שרשור בפורום של שמור עיניך ולפרסם שם קטעים מהמחברת הזו. אולי במוצאי שבת בעז"ה. ככה זה יכריח אותי מעבר ל-לכתוב כאן תדיר, גם לחזור כל הזמן ולקרוא את הדברים.
(ערש"ק פ' וירא, תשע"ז) 

כתיבה של שטף המחשבות שלי במחברת הוא מנהג שאני לא זוכר מתי התחלתי, פעמים רבות הוא דעך לתקופות, קצרות או ארוכות ובהזדמנויות שונות חידשתי אותו שוב, המסע הנוכחי הוא אחת מהן, ובתקופה האחרונה אני כותב ב"ה כמעט כל יום בתקווה להתמיד.
שני דברים שונים בכתיבה שלי הפעם:
- בעבר הייתי כותב במכוון בכתב יד כמה שפחות קריא, כדי שלא אחד בעולם, כולל אני בעצמי יוכל אי פעם לעיין בדברים. הפעם לא רק שאיני מטשטש את הכתיבה, וגם מוסיף תאריכים כדי לדעת בדיוק מתי כל דבר נכתב, אלא כמו שאני מייחד זמן לכתיבה, כך אני משתדל לייחד זמן לקריאה של הדברים שכתבתי ובעז"ה אשתדל לשתף גם פה.
- בכתיבה של פעם הרגשתי שאני חייב לסיים כל נושא ב"סוף טוב", משל הייתי כותב עלילה לסרט הוליוודי. על בעיה שהועלתה חייב היה להכתב גם הפתרון. וכך על נושאים שלמים, שלא היה לי נתיב פעולה ברור עבורם ולא ידעתי איך אני אמור לתקן אותם, פשוט לא הייתי כותב, והם היו נשארים עמוק עמוק בחלקים החשוכים של הנפש ולא זכו לשום התייחסות.

השרשור היה נראה מתאים לכאן,למרות שלא מדובר ביומן מסע קלאסי, וככל הנראה גם הדברים שמתפרסמים כאן לא יהיו בסדר שבו הם נכתבו במקור.

ביום רביעי האחרון, לאחר תיאור של מחשבות מזעזעות שהיה לי בצהריי אותו יום, כתבתי:
...חשבתי עכשיו שאם משהוא יקרא את זה הוא יחשוב שאני חולה, או ילדותי. אולי הוא צודק. אבל זה אני, זה מה שעובר לי בראש, ועדיף לכתוב את זה כאן ולא להתכחש, רק כך אולי זה ייפתר.

אין לי עוד הרבה זמן בצבא, ואני תולה תקוות גדולות שהנה - אני חוזר לעצמי. עוד לא אבדה תקוותי. אני שומע עכשיו המון את השיר "יש לי סיכוי"  של אביתר בנאי וזה ממש ממש בדיוק מתאים למה שאני מרגיש. יש לי סיכוי להינצל, ואני אתפוס את הסכוי הזה בשתי ידי ולא ארפה ממנו!
אני מאמין שאם הקב"ה ממשיך להעיר אותי כל בוקר אז כנראה שעדיין למרות הכל,  כל שהרסתי, כל שהזנחתי, האוצרות הטובים שלי שהשלכתי לאשפה כלאחר יד, המידות הרעות שהעצמתי ושכללתי, התרעלה שהכנסתי בלב ובמוח, למרות כל זאת - יכול לצאת ממני משהו טוב.
​....

...למדתי היום במסילת ישרים על כעס. כמה שיש לי ידיעות על הנושא בשכל, עודני מאוד כעסן. בשעת מעשה השכל הרבה פעמים (אם כי, חייב להגיד להגנתי שלא תמיד) פשוט שובת. גם כשאין לי שום דבר לעשות בנידון הכעס, וברור לי שכך רצון ה', עדיין אני כועס.
...
(אור ל- י"ד מרחשוון, תשע"ז)