חברים וידידים יקרים ואהובים, להלן סיפורי האישי.

ובכן, אני בשנות הארבעים לחיי, נשוי לאישה מקסימה ונהדרת, אב לשמונה ילדים, אדם מוערך מאוד בקהילתי וגם חיברתי כמה ספרים, אני ראש כולל, ואף מוסר שיעורים בתורת האריז"ל. אבל כל זה הוא רק צד אחד של המטבע. הצד השני של המטבע נראה בדיוק הפוך מזה.

אני לא זוכר מתי בדיוק היתה האוננות הראשונה שלי, אבל אני זוכר בוודאות שגיליתי אותה לבד, בלי לדעת אפילו שמדובר ב"עבירה" או מעשה אסור וזה היה כשהייתי בסביבות גיל 11 או 10. כשאני חופר בזכרונות המוקדמים אני חושב שברגע שהרגשתי שאני עושה מעשה אסור - התמכרתי.

הדבר שהכי מדהים אותי הוא שלקח לי שנים רבות אחר כך עד שגיליתי את סודות המין, אבל תמימותי לא הפריעה לי להיות מכור לאוננות ולתאווה. זה היה המפלט שלי, המרדים שלי, או במילה אחת: סם. למדתי בישיבה הכי טובה בבני ברק והייתי תלמיד מצטיין מאוד אבל בתוך ליבי היה משהו שכרסם בי ללא הפסקה. הרגשתי שקרן וצבוע כשמצד אחד אני לומד ומתפלל ומצד שני אני עובר במזיד שוב ושוב על איסור חמור, מה שגרם לי לצמוח במקביל בשני מישורים הפוכים: מצד אחד ניסיתי לפצות את עצמי יותר בלימוד ותפילה, ומאידך ברחתי יותר אל התאווה בכל פעם שנכשלתי.

לא אשכח לילה אחד, הייתי בערך בן 13 ואחרי האוננות הרגשתי רע במיוחד. התחננתי לה' שיעזור לי ונשבעתי שלא אחזור על המעשה יותר לעולם. כאשר למחרת אוננתי שוב - ידעתי שמשהו לא בסדר. אמנם לא ידעתי להגדיר זאת במילים, ובודאי שלא ידעתי לקרוא לזה בשם המפורש "התמכרות", אבל ידעתי שאין לי סיכוי מול עצמי. הפרדוקס היה כואב: אני רוצה בכל מאוד להפסיק - אבל פשוט לא מסוגל.

כך חלפו עליי שנות נעוריי, כאשר התאווה לובשת ופושטת צורות שונות ומוזרות. היו זמנים שכל כך הייתי נואש בצורך לתאווה שפיתחתי תאווה אפילו לבנים, מה שכמובן גרר אשמה גדולה יותר, שגררה נפילות גדולות יותר (כפיצוי על האשמה) ואז אשמה עוד יותר גדולה וכן הלאה. 

למכורים כמוני אין צורך לספר איך נראו השנים האלו בהן אני מתבגר ומתחיל לחשוב על חתונה, כאשר אני נאבק שוב ושוב ותמיד - אבל תמיד - נכשל במאבק מול עצמי. כך עוצבה האישיות שלי, כשהיא מוזנת משתי המקורות ההפוכים כל כך: הרצון להפסיק מחד, והתאווה והתשוקה מאידך. 

הנסיונות להפסיק לא הפסיקו אף פעם. כל פעם היתה "הפעם האחרונה", וכל פעם ניסיתי להלחם בעצמי בכלים נוספים מארסנל הכלים שהכרתי: יותר תורה, יותר תפילה, יותר תשובה, יותר צדקה ועוד ועוד. היו לי שבועות שלא הסרתי את עיניי מהספרים הקדושים, התפללתי בכוונה עצומה ואפילו התעניתי שלושה ימים רצופים לילה ויום, ומתוך בכיות התפללתי לה' שיקבל את תשובתי.

אבל למרבה הצער - דבר לא עזר. זה לא שלא ניסיתי, זה לא שלא רציתי, אלא שלא יכולתי. זה היה חזק ממני, וכאשר התאווה תקפה אותי, זה היה גל עצום ששטף אותי בלי להותיר לי שום סיכוי.

ואז גיליתי דבר נוסף. גיליתי שאני צריך כל הזמן מינון גובר והולך של התאווה שלי. אם בהתחלה הייתי מאונן פעם במספר ימים, אחר כך הגיעו הדברים לידי כך שהייתי מאונן שלוש או ארבע פעמים ביום אחד! פשוט "התרגלתי" כל פעם למינון של הסם הזה, וכדי שהוא יהיה אפקטיבי הייתי חייב להגביר את המינון עוד ועוד.

לקראת גיל 20 חשבתי שהפתרון למצבי: חתונה. אם רק תהיה לי אישה אמיתית, לא אצטרך את כל הזבל הזה במחשב.

היה נראה כאילו ה' שמע את תפילתי, והוא זימן לי שידוך מצוין של בחורה נאה מבית טוב, חכמה וטובת לב, ובקיצור: בדיוק מה שאני צריך כדי לחתום את הפרק הזה מאחריי לנצח. אוי, כמה שטעיתי. מי יכול היה לשער שעוד לא הגעתי אפילו לחצי הדרך?

התחתנתי, ואחרי שטעמתי חיי נישואין, התאווה רצתה רק יותר. אם אישתי זה טוב, בטח עוד נשים יהיה יותר טוב.

לא הבנתי איך זה קורה לי. לא הבנתי איך יכול להיות שאני בכלל חושב על נשים אחרות, בזמן שאני אוהב את אשתי בכל ליבי. חשבתי שבטח אני משוגע. אבל מאז החתונה אפילו שמירת העיניים ברחוב נהיתה משימה הרבה יותר קשה מאשר קודם לכן. לפני החתונה נשים היו במובן מסויים "מחוץ לתחום", אבל אחרי החתונה עליתי ליגה בחיי, ואיתי כמובן גם התאווה והתשוקה.

תקופה לא ארוכה אחרי החתונה גיליתי את האינטרנט, ועולם חדש של תאוות ופנטזיות נגלה לעיניי. כשאני חושב על זה, אני ממש דגם המייצג את התפתחות האינטרנט והטכנולוגיה. התחלתי את דרכי עם קו אינטרנט איטי ותמונות קטנות באיכות גרועה, מה שלא הפריע לי כמובן להתמכר באופן נואש לתאווה החדשה. ומאז ועד היום כבר 20 שנה אני צופה בסרטים ומאונן.

עולם הפורנו התפתח, ותמורת סכום חודשי כבר לא היתה פטנזיה שלא היתה בהישג יד. וכמו שהיה בעבר קרה גם הפעם: כל פטנזיה נוספת רק הגבירה את ההתמכרות, עם דרישות מטורפות יותר וחיפוש אובססיבי נואש אחרי תאוות נוספות ופנטזיות פרועות יותר.

לא יכולתי להפסיק. וכמו שכבר למדתי בעבר, המחלה שלי היא ממאירה ואף פעם לא עוצרת. אם בהתחלה היא הסתפקה באוננות, כשהיא גילתה את הפורנו האוננות כבר היתה מיושנת. וכשגיליתי את הדבר האמיתי, גם הפורנו היה מיושן, וכן הלאה וכן הלאה. בשלב הזה הדרדור היה מטורף והגיע למצבים שאי אפשר להעלות על הכתב. 

זהו, הגעתי לתחתית. לא יכולתי יותר לחיות בצורה הזאת. אחרי כל נפילה הייתי מרגיש שהשמים נפלו עליי ואין טעם יותר בחיים. הייתי מסתובב סהרורי כשהראש והלב חצויים: בחצי אחד עוד ניסיתי לצאת מהטירוף, ובחצי השני ידעתי שאין לי סיכוי. אלו החיים שלי נהייתי אפטי ואדיש. הרגשתי שהסוף מתקרב במהירות ואין לי שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות אותו.

אבל לה' היו תוכניות אחרות בשבילי. אני לא יודע באיזו זכות ה' החליט להציל אותי. לא עשיתי שום דבר מיוחד שהגיע לי לקבל ממנו את החסד הזה ובכל זאת זה התרחש. סתם כך, בלי שום הודעה מוקדמת. 

תוך כדי גלישה אני ניצב היום באתר הזה, לקחתי כמה כלים ואני תפילה שבסייעתא דשמיא אצליח לצאת מזה כמו כל אלו שהצליחו להשאר נקיים על אף כל ההתמכרות.

חברים 
אני זקוק להמון עידוד, אני לראשונה רואה שנותנים לי כאן תקווה, אבל עוד לא חשתי זאת על עצמי מעולם.
אם אפול שוב על אף התמיכה שבאתר הזה....
האם יש המשך נפילה לאחר תחתית הבור?

ברוך הבא אח יקר בצל פורומינו המיוחד!
מתפלל בשבילך שתמצא פה פתרון אמתי לשחרור פנימי מהתאווה, כמו שאני מצאתי בחסד אבינו האוהב, 'רק להיום'.

כל הכבוד על השיתוף הראשון, מצדיע לך.
אני זוכר את השיתוף הראשון שלי פה לפני שנה בערך, היה לא קל בכלל, אבל מאד משחרר.
הזדהיתי מאד עם הרבה תחנות שעברת בחייך בהתמודדות הלא פוסקת מול הכוח העצום של התאווה, תחושת הפיצול, הרצונות הסותרים באופן כל-כך חריף, הניסיונות הכושלים להפסיק, הצומות, הבכיות, הנישואין, ורגעי הייאוש המזדחל ללב יותר ויותר עם עוד ניסיון שלא צלח להפסיק עם המעשים הללו שרק הולכים ומחמירים.

הגעת למקום מיוחד סוג של מכרה יהלומים, יש פה אנשים ממש מקסימים ששמחים לעזור ולשתף מה עבד בשבילם, יש פה הרבה סיפורים ועצות מועילות, אבל יש פה גם הרבה שבאו ביקרו פה תקופה ונעלמו, אני מאחל לך שה' יזכה אותך לעלות על דרך ההחלמה ולמצוא בהקדם את המעשים שיעזרו לך לחוש פחות רצון לחפש הקלה בתאווה ויותר חיבור לאבינו האוהב, זה מה שתמיד חיפשתי, עם ההחלמה אני מוצא את זה לאט לאט יותר ויותר.

לי עזר בהתחלה לקרוא את המדריך - להורדת המדריך, ולקרוא סיפורים של מחלימים וותיקים ולקבל השראה שיש תקווה, תמיד, גם כשחשתי שאין לי ממש, ולאזור אומץ ולשתף פה מה עובד ומה משעבד..
יש גם קבוצה טלפונית, חצי שעה כל יום ב-13:30 צהריים, לא חייבים להשתתף ולדבר (למרות שאני מאד ממליץ), אפשר רק להקשיב למנחה - 'סוד הכניעה' ולחברים משתפים מה עובר עליהם במסע ההחלמה, קבלת פרטי התקשרות לקבוצה שלח מייל ל - help@gye.org.il.

חג האור הרוחני המתקרב אלינו מאד מתחבר לי להחלמה,
שנזכה כולנו שמעט אור שמוסיף והולך, כל יום רק עוד קצת, רק להיום,
מעט אור ידחה הרבה מהחושך.

בהצלחה רבה אחינו היקר!
אוהבים אותך
'פנימה'.

שלום חשבתי
לא ברור מאליו לשתף כך אבל כל הכבוד 
יש פה אלפי מחלימים 
הוותיקים אמרו לנו לא לבדוק את תחתית הבור כי היא מעמיקה את עצמה מרגע לרגע זה כמו הקו האדום בכינרת שכל שנה זז כלפי מטה
הצטרפת לפורום זה מדהים ומחלים 
התאווה אוהבת את הבדידות והחושך את הסוד זה רק היא ואני או היא וכל אחד 
ברגע השיתוף זה מאיר אותה ואולי גם קצת דוחק אותה
אבל זה לא מספיק לרוב האנשים להשאר מפוקחים
יש פה תוכנית מדהימה של 12 הצעדים והיא משאירה את כולנו בהחלמה
תבוא מצטרף יהיה טוב 

ברוך הבא לעולמנו המקסים, פה נמצא עולם הבא בתוך העולם הזה,
יש תקווה בכל מצב, המחלה לא מבדילה בין גזע דת ומין, יש מכורים מכל הסוגים, בקבוצות נמצאים ראשי ישיבות וגם רבנים אני לא מגזים, אולי קשה לחשוף את עצמך, אבל....
אשמח לעמוד איתך בקשר, שלחתי הודעה בפרטי.

ברוכים הבאים.
הסיפור שלך נשמע כמו הרבה מאוד סיפורים של חברים פה ובקבוצות החיות.
הסיפור שלך דומה מאוד לשלי.
בחסדו של אבאל'ה שאוהב אותי כנראה יותר ממה שאני אוהב אותי, מצאתי פה את האתר לפני בערך 9 חודשים ומאז אני נקי, הצטרפתי לקבוצות חיות והחיים שלי ניצלו כפשוטו ממש.
מאחל גם לך חיים טובים.
תמשיך לבוא.

בס"ד

ראשית כל אני מודה מכל הלב לכל המגיבים והמעודדים, אתם מאוד עוזרים לי לאזור אומץ ולנסות דרך חדשה עם תקוה גדולה לראות את האור אשר בקצה  המנהרה.

היום ישבתי משעות הבוקר המוקדמות ועד עתה לקרוא את המדריך הגדול הלוך ושוב כמה פעמים ביסודיות, ואכן רכשתי תפיסה חדשה בכל הנוגע לענין זה.

לגבי "תחתית הבור" שהעמקתי אותה במשך 30 שנה, עדיין לא ברור לי איך אזכה להכנס להיכל התהילה לנצח נצחים על ידי מסע בן 90 יום, הבנתי כי מוכרח אני לבלות את כל שארית חיי במלחמה תמידית בכל יום, אלא שב-90 הימים תהיה המלחמה קשה מאוד, ואחר כך הקושי יהיה הולך ונחלש, אמנם במשך 90 הימים קושי המלחמה רק ילך ויגבר מיום ליום.

האמת היא שכבר עתה בימים הראשונים של המסע, אני מרגיש שאצלי לא עובד כל כך המשפט "רק היום" זה נשמע לי כמו שנשמע אצלכם "רק החודש" או "רק השנה", מה שעובד אצלי כרגע זה "רק דקה", ועוד "רק דקה", ועוד "רק דקה". אני מעודד את עצמי שעל כל דקה אני מקבל "מדליה" של זהב, וכך בינתיים אני מצליח.

ועתה יש לי שאלה אל המומחים ואל החברים היקרים, שאלה שבודאי כבר נתקלתם בה, ואני לא הבנתי תשובה לזה מתוך המדריך. לגבי ההבנה שאני "מכור", האם אכן זה אומר שכל מה שהיה עד היום לא נחשב לי לעוון, והאם מעתה ואילך יהיה נחשב לי עוון, משום שכבר מצאתי פתרון להגמל מההתמכרות? או שאני צריך להתייחס כאילו אין לו להקב"ה שום תביעה נגדי מאחר שאני כבר "מכור" כרגע.

ושוב תודה מראש לכל המגיבים והמעודדים, אתם מאוד עוזרים לי לאזור אומץ ולנסות דרך חדשה עם תקוה גדולה לראות את האור אשר בקצה  המנהרה.

בתודה מראש "חשבתי".

חשבתי כתב on 21 דצמ' 2016 21:03:

אח שלנו זו הדרך הכי טובה,מה שעוזר לך להימנע, ככו שנאסוף פעמים שאמרנו לתאווה לא! זה משחרר אותנו.

לגבי עוונות, 
ברור שה' ית' לא וותרן, אבל גם ברור שלנו אין יכולת לעשות חשבונות כמוהו... ולכן עלינו מוטל להתעסק בהתנתקות מהחטא, ופחות בתיקון... אחרי שניתנתק מהחטא נוכל להתעסק בתיקון של מה שהיה...
כרגע אני מעדיף להתעסק בהיום, בדקה... בלי לחשוב על מה שהיה "העבר האין, והעתיד עדיין והווה כהרף עין, דאגה מניין?" (רמב"ם)
בהצלחה

שלום חשבתי היקר
כל הכבוד על האנרגיה החיובית להתקדם, שה' יעזור לך ולי להתמיד ולהמשיך להתקדם כל יום רק עוד קצת.

להלן כמה הפניות למאמרים יסודיים לעניות דעתי שעזרו לי להבין יותר לעומק את המחלה ואת ההחלמה שעבדה לוותיקים, מקווה שתמצא בהם תועלת לפחות לחלק מהתהיות, ועדיין לימדוני פה שהדרך להתקדם היא לשאול שאלות כשמשהו לא מובן או מציק, מתפלל שנזכה להמשיך לפעול ולהחלים גם אם לחלק מהשאלות אולי רק אבינו האוהב יכול לתת תשובה מספקת .

תפסיק להילחם בתאווה. תוותר עליה

המלחמה מתישה, כניעה לא מעייפת - היא משחררת

קפטן קירק ושתי הזהויות

המשא המחלים של הרב טוורסקי והרב שפירא מהכנס השלישי

בנוסף אמליץ גם לעיין בכל השרשורים שנמצאים בחלק בפורום שנקרא - קולות של החלמה.

לגבי דבריך בעניין העוונות מול המחלה, אצטט מאמר מהרב קוק שלימד אותי שבמהלך מסע דברים משתנים עם הזמן, (הוא לא דיבר ישירות על הנושא שלנו של החלמה מהתמכרות, וייתכן שאני טועה בהקשר שאני עושה כי יש מימד שלא לגמרי יתרפא אצלי כנראה לעולם, מדמים בתכנית את המכור ל'מלפפון חמוץ' שלא יכול לחזור למצבו המקורי, אבל ממה שאני חוויתי ושמעתי מעוד וותיקים במהלך ההחלמה עם הזמן הבחירה כן חוזרת אליי ברמה מסוימת, הרב שפירא מתייחס לזה בדבריו במשא המחלים שהבאתי קישור אליו למעלה.)

ליל מנוחה ושלווה.

שלום חשבתי.
אוכל לספר לך רק על עצמי, לא בטוח שזה תקף גם לגביך.
סבלתי ואני סובל כ"כ הרבה מהתאווה, כל לגימה קטנה מובילה אותי לסבב אינסופי של טירוף חסר שליטה בתאווה. שנגמרת בד"כ בדיכאון ורצון למות.
הגעתי למצב כבר שלא היה אכפת לי אם זה חטא או לא, המשכתי ליפול. וסבלתי. 
אחרי קצת תהליך בהחלמה, הבנתי שאני לא חוטא, אני חולה. וגם אם אמשיך לא לקחת את התרופה שלי ואמשיך ליפול, אלוקים לא יחשוב שזה עוון, הוא פשוט ירחם עלי ויכאב לו שככה רע לי.
אלוקים אוהב אותי וכואב איתי, הוא לא מחפש להעניש אותי.

בהצלחה. אוהבים! הלוואי שיהיה לך טוב. 

מדהים, "חשבתי"
אכן פגשתי כאן בפורום, ובקבוצות 12 הצעדים של מכורים למין את האנשים הכי מוכשרים, ושאני הכי מעריך.
אתה בהחלט נישמע מתאים להגדרה "מכור". אתה נשמע אדם מוצלח וחכם. גם אני חכם ומוצלח , וגם רוב החברים כאן. יש לך סיפור כמו שלנו, עם שינויים קלים.
אני אמליץ מנסיוני בלבד, שהפורום עזר לי הרבה, אבל לא הצלחתי להפסיק עד שניכנסתי לקבוצת SA (סקסוליסטים אנונימים) ל 12 הצעדים. השילוב עובד בשבילי.
האם זה עבירה ? מבחינתי אין לי כוח בחירה מול התאווה, אני תמיד אבחר בו. ולכן זה מוגדר מחלה רוחנית.
הוא גורם לי כאב נפשי, אבל זה לא המחלה. הר' טווערסקי שליט"א מסביר שרוחניות זה לא דת. רוחניות זה ההבדל בין אדם לבע"ח, וזה כולל כוח בחירה. אני מתנהג כבע"ח, אני מחפש מין בלי אפשרות אחרת. אני יאונן תוך כדי דמעות, ביום כיפור, ובחתונה שלי (לצערי). אני עושה משהו נגד רצוני. אולי כך הרגיש עבירת דוד המלך (כביכול). אתה תלמיד חכם, אז אולי תוכל להזדהות עם מעשה דוד ובת שבע, להסביר שהוא לא חטא, למרות המעשה החמור.
העונש של החטא, הוא הצער שלו. אני חושב שאין לי חטא שלא הפסקתי לאונן, אני חולה ולא יכולתי (לא שוטה).
העבירה מתחילה ברגע שפגשתי אנשים שהחלימו, ראיתי שהם היו במצב שלי והצליחו, ואני לא עושה את מה שהם עשו.
אין לי בחירה אומנם לאונן, אבל יש לי בחירה להשתמש בפיתרון שמאפשר לי בחירה, ומוריד לי את האובססיה לאונן.
ועלי ליבחור בזה.
אין לי חטא שאני לא מניח תפילין אם אני גוסס במיטה בלי יכולת לזוז, אך אני פושע אם אני לא עושה את הטיפול שהציעו לי. הנה יש כאן טיפול למחלתך, עכשיו מתחיל הבחירה שלך.
זה דעתי הצנועה
בהצלחה

שתי נקודות,
1. כל השנים שהשתמשתי הייתי בגיהנום, התחלתי תוכנית הגעתי לגן עדן בעולם הזה, אז אני לא יודע מה יהיה אחרי שאני ימות, אבל אני יודע שהחיים שהיו לי עד התכנית זה לא חיים.
2.כמו שכמה כתבו פה, לא מעניין אותי כרגע אם עשיתי עבירות או לא, אני צריך קודם לראות אייך אני עוצרמאת גלגל התאווה, ואחרי זה נחשוב, מה היה על השנים של השימוש, 
תמשיך איתנו, תחלוק ותשתף וביחד נצליח.

אני חושב שזו שאלה גדולה ומורכבת ואי אפשר למתוח תמיד קו מוחלט וברור בין עוון ל-לא עוון. תחת אותו מעשה בדיוק, יכול להיות ספקטרום רחב של חומרת העוון שתלויה בתהליכי הנפש שהביאו לאותו המעשה.
צריך לזכור שגם אסתר המלכה אמרה שהיא אבדה בעולם הבא שלה, כי הולכת לאחשוורוש, למרות שברור שהיא עשתה זאת אך ורק כדי להציל את עם ישראל מכליה. 
להגיד שלקב"ה אין תביעות ממך זה לדעתי בעיקר להקטין את עצמך בעיניו. לקב"ה יש תביעות גדולות ממך, הוא אסר עליך דברים שקשה לך מאוד להמנע מהם כי הוא חושב שאתה מסוגל לעמוד בזה. אבל יש לו זמן "אלף שנים בעיניך" וכו',  דברים גדולים לא קורים ביום אחד.
שמעתי פעם אדם גדול שאמר שהעונש על חטא הוא ביטוי לזעקת הנשמה. לומדים מכך לדעתי שני דברים. לומדים שהעונש נובע מאיתנו עצמנו, על עצם המעשה הרע, ולכאורה זה שאנחנו מכורים לא יגרום לנשמה לכאוב פחות.
ומצד שני, לדעתי את זעקת הנשמה, מי שכבר נרשם לפורום הזה, שמע כבר פעמים רבות. היא לא מפסיקה לרגע לצרום באוזניו עד כאב. וכבר אמרו חז"ל שמי שעבר גהינום בעולם הזה פטור בעולם הבא.
בקיצור שאלה מורכבת...

חברם יקרים ומדהימים.
אני פוגש כאן ממש קהילה מיוחדת של אנשים יקרים שמחפשים לעזור לכל מי שצועק מתחתית הבור כמוני.
אשריכם ואשרי חלקיכם.
יהי חלקי עמכם.

הסיפור של חשבתי דומה להפליא (ולהחשיד) לסיפורו האישי של סוד הכניעה

איש ישראלי כתב on 22 דצמ' 2016 22:24:

"אמן טוב מעתיק, אמן מעולה גונב." - פבלו פיקאסו.