דבר איתי אחרי פסח.

רבע שעה זה זמן שיכול לפחות לאפשר לנו ( בפורום)  להשתתף איתך כל יום במסע החיים.

בהצלחה

משתף:
אני נופל מידי פעם.
לא מתחשק לי ללכת לקבוצות, ספונסר וכל המתלווה לזה,
מצד שני כואב לי כשאני נופל...

אוהבים אותך! 

ברוך השב! 

מאחל שתמצא את הכוח להתקדם להחלמה, אנחנו תמיד כאן בשבילך! 

מזדהה מאוד עם תקופת הדמדומים הזו. יש מצב שאני נמצא בה הרבה בחיים. אולי שבועיים כן שבועיים לא? מקוה שתצליח לצאת מזה יותר טוב מאיך שאני יוצא כל פעם.

אוהבים אותך !
תנסה עוד הפעם אולי את הצעדים עם רוח מחודשת ! זה מאד כדאי לך !
בהצלחה !

המון זמן אתה בפורום,
אז מה הפתרון?
להמשיך להשתמש??
קח נקודה של סבל מהחיים שלך,
ותידע שבקבוצות אתה מקבל פתרון,
נשמח לשמוע ממך.

אני בהחלט רוצה ומחויב להשקיע שוב בהחלמה.
אני לא חושב שכרגע אני מספיק מוכן להשקיע את ה-45 דקות נסיעה הלוך ושוב לקבוצה פעם בשבוע, ואת הספונסר שמבקש ממך טוטאליות. 

אשמח להצעות מרעננות אחרות - השקעה של כרבע שעה ביום, עבודת עומק, חיבור למתמודדים אחרים, אבל בלי לאבד ערב שלם בשבוע ובלי טוטליות ודתיות כלפי הספונסר ו12 הצעדים.
תודה מראש לעונים.

אין אדם כותב אלא מתוך המצב הנפשי בו הוא נמצא. 

אני ממש יכול להבין אותך, למרות שאני מאוד רחוק היום מהתחושה הזאת. אבל הרבה זמן הרגשתי בדיוק כמוך. תנו לי פתרון קצר ולעניין, איזה קורס מרוכז ודי! אל תגזימו. 

ההבדל קרה כשהבנתי שההתמכרות היא לא בעיה צדדית בחיים שלי, אלא היא המפתח לכל הבעיות שלי בחיים. שאני מחפש פתרונות לכל כ"כ הרבה דברים  כשהפתרון נמצא מתחת לפנס. שאני לא בן אדם נורמלי עם בעיה קטנה של פורנו ואוננות מדי פעם, אלא בן אדם שבורח באופן כללי מלהתמודד עם החיים ע"י פורנו ואוננות. 

רק אז התחלתי ברצינות. בהתחלה נסעתי שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לקבוצה שלי (אח"כ גיליתי עוד קבוצות במרחק רבע שעה מהבית), התקשרתי על כל צעד ושעל, השתתפתי בקבוצה טלפונית על בסיס יומי וישבתי כמה ימים מהבוקר עד הערב לכתוב צעד ראשון. הבנתי שאני לא יכול להתייחס לתכנית כמו לאיזה קורס אימון או סדנת זוגיות, באים טועמים וממשיכים. זה עבודת חיים. ואז גיליתי מה זה בכלל חיים (בכלל לא ידעתי שיש כזה דבר. לא יודע להסביר...). 

אז כנראה שצריך לחטוף חזק כדי לקלוט את זה (לי זה לקח לבוא לחצי שנה, לצאת, לחזור לביקור קצר אחרי שנה, לצאת ולחזור על ארבע אחרי 3 שנים נוספות. ובדרך טיפול זוגי, אשתי חשבה ברצינות להתגרש - והיא בכלל לא חשבה עם בעיית הפורנו שלי. בעיקר על הבריחה וחוסר החיות שלי. קשה לחיות ליד מכור. וימים שלא הצלחתי להניע את עצמי, וחובות, ועוד ועוד). 

אז קצת עצוב, אבל נהוג להגיד לחבר שמתלבט ככה: צא לסיבוב נוסף, וכשתחזור תספר לנו איך היה בגיהנום... 
הייתי אומר לך ללמוד מניסיונם של אחרים במקום לחטוף בעצמך. הבעיה שהניסיון שלי עם עצמי ועם עוד חברים יקרים הוא שזה לא עובד. צריך לחטוף אישית, ורק אז מוכנים. 

אוהב אותך, אנחנו תמיד פה בשבילך! 

חבר יקר,
באהבה,
אתה מנסה להמציא משהו שאין,
האמת יש קבוצות כמעט בכל מקום בארץ,
לא נראה לי שתתצטרך להשקיע יותר מחצי שעה נסיעה,
רק אם אתה גר בקצה הארץ ממש,
אבל תזכור, החלמה זה החיים שלנו,
אתה לא תתחרט על כל שעת השקעה עבור החלמה,
וספונסר, אפשר למצוא ספונסר שיזרום איתך,
אבל לא תמיד הפתרון להחליף ספונסר,
אשמח להיות בקשר איתך,
בכייף.

איש ישראלי, אני איתך, לא מסוגל משום מה ללכת לקבוצות כרגע. אולי פחות בגלל החשש של הזמן, אלא בעיקר בגלל שיש לי הרגשה כל הזמן שאני קרוב להחלמה. מה זה אומר על עצמי? אני מתלבט בין הרבה אפשרויות: אולי אני באמת קרוב גם אם לא להחלמה אז לדרך חיים תקינה בה אני אפסיק לסבול (החלמה לפי ההגדרה שלי), אולי אני טועה לגמרי ואחרי שאני אחטוף לפנים אני אחזור על 4 להצטרף לקבוצות, אולי הבעיה המרכזית שלי בחיים היא שאני בטוח כל הזמן שיש לי בעיה רצינית ושגם היא הולכת להפתר - מן תפיסה כזו שאומרת "בשביל מה לך לעבוד/להתחיב רק תמצא עבודה וכבר לא יהיו לך קשיים בחיים. רק תסיים פורטיפיי, רק תתחתן, רק תתחיל לקחת ריטלין, רק תסיים סדנת אימון, רק תלמד לעשות ספורט וללכת לישון בזמן וכל בעיותיך יפתרו". תפיסה שאומרת כל הזמן שאני לא בתוך מבוך. היציאה היא מעבר לסיבוב. וכשמגיעים לסיבוב מגלים סיבוב נוסף.
אז אני לא יודע אם אני קרוב באמת לפתרון או אם הבעיה שלי היא שאני תמיד אהיה בטוח שאני קרוב לפתרון (ואז אני אצטרך לעבוד על הבעיה הזו), אבל כרגע אני עושה את תכנית פורטיפיי (ועובדת סוציאלית וסדנה טיפולית וקשר עם הרב ועוד...).
מאוד אשמח אם תצטרף אלי כחברותא (רק לפורטיפיי. לא לשאר הדברים:blush:). נקבע לעצמינו הספקים שבועיים ונהיה בקשר טלפוני לראות איך מיישמים את התרגילים. נראה לי שזה עונה על הדרישות שלך שזה יהיה עבודת עומק של כמה דקות בערב ועם חיבור למתמודד (אני). אשמח לשמוע ממך באישי!

ולבסד, המון אני רואה את הניסוח הטוטאלי שהפתרון נמצא רק ב-12 הצעדים, אבל אני לא משתכנע משתי סיבות מרכזיות: א. אלה שעזבו את האתר ומצאו לעצמם פתרונות אחרים, אולי הם הצליחו ופשוט לא באו לדווח על כך? ב. אני רואה הרבה את מה שכותבים כאן משתתפי הצעדים והקבוצות ובעיקר מה שאני רואה זה השלמה עם המצב - אני עוצר להעיר שבטח הקוראים חושבים עכשיו שהדברים נכתבים בטון תוקפני, אבל מי שהיה רואה אותי היה מבין שאני סקרן וחיובי - השלמה עם המצב היא בעיני פתרון נהדר שאסור לזלזל בו. מה אני מתכוון? להרבה אנשים כאן חסרים "אסימונים". טוב להם לקבל מילות הערכה ועידוד כשהם נופלים. טוב להם לחדד את הנקודה שהם חסרי אונים ולכן הם לא צריכים להלקות את עצמם על כך שהם לא מתגברים על התאוה. התכנית (בנתיים, עד ההללמה) פחות עוזרת להם כדי לא לסבול  אלא משמשת להם כעוגן של התקדמות איטית, חוף מבטחים שאומר "יהיה טוב". פחות עוזרת כדי לא לסבול אלא יותר כדי לא לתת משקל לסבל. כמו (למי שמכיר וקרא) בספר "קול למתים" שיש שם עשב שהיצורים לועסים ואז הם מסוגלים לעשות פעולות כואבות ביותר, לא משום שזה לא כואב להם, אלא משום שהעשב מאפשר להם לא ליחס לכך משמעות.
אז אולי זה פתרון טוב שאני לא מזלזל בו, אבל אני לא מרגיש שהמחלימים כאן נמצאים במקום יותר טוב ממני. אולי מי שסבל יותר צריך לעשות את הפעולות האלה כדי להגיע למקום של סבל מועט כמוני, אבל אם לזה אתם קוראים החלמה, אז אני לא רוצה את זה.
אז ככה אני רואה בנתיים, ושוב, אולי רק בגלל שאלה שהתכנית כן עבדה להם לא באים לספר לנו על כך כל הזמן, ואולי בגלל שמהמחלימים שכאן אני סתם שומע הדגשה של חצי הכוס הריקה בזמן שהמצב שלהם הוא מעולה (לדוגמה, אתה מרבה לספר על חוסר אונים מול אינטרנט, למרות שבעצם אתה מספר גם על סדר יום נהדר שהוא טוב פי כמה משלי), וכו'.
והכל בחיוך.

צורצור, כרגיל אתה משקיע בתגובות ארוכות. מקווה שאצליח לענות קצת.

כמובן ששוב, הכל בעין טובה ובפרגון. 

קודם כל, לדעתי אתה עובר תהליל מעולה. אל"ף - כי לא צרה עיני בהחלמה בדרכים אחרות חוץ מ12 צעדים (למרות שאני לא כ"כ מאמין שזה יעבוד, אבל אלוקים גדול יותר מההבנה שלי).דבר שני (בשקט) - אם תגיע בסוף, תגיע בשל לשינוי... 

לגבי התפיסה שלנו עם חוסר האונים: מבחיהתי חוסר האונים אינו שאלה של אמונה, אלא עניין של עובדה. אני לא מחפש להשלים עם המצב. לא נוח לי עם חיזוקי אוהבים בנפילה. חוסר האונים שלי לא נועד לחוסר מעש ושירחמו עלי. הוא נועד כדי שאבין שזו עובדה ושאני צריך עזרה. שזה לא הולך להשתנות. אני לא אקום מחר בבוקר באורח פלא מפוכח, וזה לא יקרה סתם ככה כשאגיע לגיל 20, או אתחתן, או אהיה אבא, או אתגרש או אקבל סיוע כלכלי. 

אני מסכים שהתרופה שלנו לא מפסיקה את ההתמכרות, היא רק עוזרת להתמודד. אבל: א. זה הפתרון הכי טוב שיש לי כיום. ב. אני חושב שהוא פתרון בוגר יותר מפנטזיה כזאת שאפשר למחוק אופי. ג. הוא פתרון מאוד מקדם. הוא נותן לי שלווה, התקדמות ואושר (שלא חלמתי עליהם כשנכנסתי לתכנית). 

יש עוד המון לפרט, אך הזמן קצר... 

שלום לאיש ישראלי.
אני זוכר את ההודעות הקודמות שלך מלפני 8 חודשים, נראה לי שגם צ'וטטנו אז. אולי גם דיברנו טלפונית, אני לא כ"כ זוכר.
מאז, בחסד אבא אוהב, החיים שלי נהיים מעולים יותר ויותר, לא רק נקיים יותר אלא שמחים יותר, חופשיים יותר. 
עם כל הקשיים. זה לא קל, אבל זה אפשרי. אני לא יגזים אם אומר שקיבלתי חיים חדשים לגמרי. 
אני לא זוכר מאיפה אתה בארץ, אבל אתה יותר ממוזמן לבוא לקבוצה. צור איתי קשר בפרטי אם בא לך. 

צורצור - א. אלה שעזבו את האתר וממשיכים לסבול לא מודיעים כאן כל יום שהם סובלים. במקרה אני שומע פעם בכמה זמן על חבר שחוזר אחרי סיבוב של 5 שנים של סבל, או שאחרי 3.5 שנים של 'טיול' בחוץ. השאלה הראשונה שאני שואל כזה חבר (אפילו שזה לא פייר מבחינתי), "איך היה?". אם הוא נהנה בחוץ, לא ברור למה הוא חזר לחדרים. 
ב. בצעד הראשון לימדו אותי להודות בזה שאני חסר אונים, זה להבין, לא לבצע משהו, אלא להודות למצב הנתון, לא לנסות להילחם עם המחלה שהיא כל כך חזקה ממני. 
באופן פרדוקסלי, רק כשהייתי מוכן להודות בחוסר אונים שלי, התחלתי להיות מפוכח. 

יום שפוי ונקי לכולנו.