אבי יקר,
רק כאשר אני לא תופס נכון את עבודת ה' שלי, או אם נשתמש בלשון התוכנית, את העבודה הרוחנית שלי, רק אז יכולות להוויצר אצלי רגשות אשמה,
הרי, רגשות אשמה באות ממשהו פסיכולוגי, נפשי, לאדם שלא שלם אם מעשה שעשה, וגם לא מצא דרך לתקן.
אצלי, אמנם אני לא שלם אם המעשים שעשיתי, אבל אני יודע שאני בעבודה, ואני בדרך ותיקון,לא תיקון של העבר, אלא תיקון של צורת ההוה,
דבר שישפיע על העבר,
איך? זדונות נהפכות לזכויות,
ז"א כל אותה תקופה בה לא הייתי שלם אם מעשי, הביאה אותי לנקודת שבירה שגרמה לי לשנות את כל צורת חיי, ולא רק את המעשה, לשנות את התפיסות, השאיפות, לשנות את צורת הגישה לחיים, למעשים. ולכן העבר הזה, אותו אחד בו עשיתי שטויות, בו עשיתי דברים שאני לא שלם איתם, הוביל אותי לנקודה יותר גבוה בחיים אחרי שהשכלתי לעבוד לא רק על מעשה, אלה על תפיסות, אחרי שהתחלתי עבודה רוחנית כוללת,
לכן לע"ד אני חושב שאין לך מקום לרגשות אשמה, הרי בליעדיהם לא הייתה מתחיל לתוכנית, ומה אז?
אז עכשיו העבר הזה כרגע לא רלוונטי לך, במיוחד אם הוא מחליש אותך, גדולה לשמוח בו, בדיוק כמו בשמחת ההוה והעתיד,
העבר אין, והעתיד עדיין וההווה כהרף עין, אם כן אחי היקר, דאגה ואשמה מניין?
הכל צפוי, והרשות נתונה, וכל יום, וכל רגע מחדש, אנחנו משתפרים, ולמפרע מתברר שגם נפילות לקחו אותנו למקומות גבוהים, לא כקלישאה, אלה כאמת ברורה, אין התקדמות בלי הסיכון שבנפילה.
בהצלחה גדולה
