שלום כולם. חדש כאן למדי, ופעם ראשונה שאני כותב בעצמי, פשוט כי קשה.
בשבילך, רווק, 22. חייל בצה"ל לקראת שחרור בעז"ה.
התחלתי לצפות בסרטונים מיניים (יוטיוב וכו׳, בעיקר) ולקרוא סיפורים אירוטיים בגיל מוקדם למדי, אולי 10 או 11. אוננות הגיעה ברגע שהגוף הגיע לשלב הזה.
קצת יותר מאוחר הגיע גם פורנו ממש, ובשנים האחרונות - צ׳טים מיניים.
בחודשים האחרונים, בעיקר בעקבות טיפול תרופתי ופסיכולוגי נגד דיכאון שהתחיל ב"ה להניב פירות, וגם בעקבות דעיכה מסוימת (לא מלאה, בכלל לא) בחשק המיני בעקבות התרופה - קיבלתי את ההחלטה לרכב על הגל ולנסות להפסיק.
למה?
הסיבה העיקרית, שהכי משמעותית לי, היא בעצם הכינוי שבחרתי לאתר הזה. בשבילך, בשביל האישה שלי, תהיה מי שתהיה, שמחכה שנהיה כבר יחד. אני רוצה להיות שלה, באמת שלה, בגוף, בלב, בעיניים, במחשבה, בהכל.
ועוד החלטתי להפסיק מתוך מתן אמון, לפחות ניסיון לאמון, בתורה, באנשי התורה, בספרים הקדושים. להיות מובל אחריהם.
וסיבה שנוגעת לפורנו בלבד - רוצה להפסיק לתת לו לדפוק לי את המוח ולספר לי שקרים על מה זה אישה, מה זה גבר ומה אמור ללכת ביניהם.
וגם עניין הנאמנות להלכה הוא סיבה.
למה לא?
לא בחרתי לנסות להפסיק כי אני מרגיש שזה הורס לי את החיים. כשאני קורא באתר על ההתמכרות שמשתלטת על הכל, שפוגמת בהנאות היום יום, במצב הרוח, כל זה - אני זע באי נוחות בכיסא, כי מה לעשות, אני לא מצליח באמת להזדהות. לא מרגיש ככה.
אני רווק, ואני לא בוגד באף אחת קונקרטית, וזה נעים לי. פורנו אולי לא, זה באמת מרגיש דפוק, אבל לאונן, לקרוא סיפורים, לדמיין לבד או עם פרטנרית וירטואלית - זה כמו גלידה וניל בסוף יום ארוך.
יש עניין של מינונים, כמובן, ובאמת יש תקופות של דיכאון בהן הדברים האלה הם בריחה, ורק מזינים את הרע. כמו שגלידה יכולה להיות. אבל כשזה לא ככה, מצטער, אני פשוט לא מצליח להרגיש שזה עושה לי רע.
עכשיו אני נקי כבר כמעט חודש. עם מעידות. והדיסוננס הזה קשה לי. אני מתגעגע לנעים הזה, לעונג, להפגת הבדידות שיש בשיחה אירוטית אנושית ומכבדת. והרי אפילו כשכל אלה ישנם קשה להיות רווק, קשה בלי מגע וחום וחיבור וסיפוק, אז איך בלי כבשת הרש הזו?
אני מאמין בדרך שבחרתי. אבל זה קשה כל כך. כי אני לא מרגיש שיש הקלה ומתיקות לצפות לה עם ההתקדמות במאבק, למרות שכאמור אני כבר כמעט חודש בלי, ואני לא חושב שמאז גיל 12 נמנעתי לכל כך הרבה זמן. כל סיפורי הגמילה שבאתר, ותיאורי השיפור הגדול שחל בחיים בעקבות ההימנעות, לא מדברים אלי. אין עוגן, חוץ מהמחשבה עליה שהכל בשבילה, והיא רחוקה כל כך. רק ה׳ יודע כמה.
קשה לי, חסר לי, ואני חסר אונים מול זה. אז אני כותב לכם כאן, לשאר הנלחמים. אולי מישהו יצליח לומר כמה מילים שישפכו אור.
ואולי לא, וגם זה בסדר. אפשי ואפשי אבל מה אעשה וריבונו של עולם גזר עלי.
ה׳ עמכם גיבורי החייל.