לפעמים חלק מהתהליך זה הזמן בו מתבחבשים להבין איפה אנחנו עומדים ביחס לתאווה...

העיקר שאתה כאן

נו? אז למה שהפעם יהיה שונה?
לא יודע.
אומנם זה נראה ששונה, בכל זאת ברגע זה מונה 72 יום (!!!!) מה שלא קרה בכמה שנים האחרונות, אבל...
א. כפי שכבר כתבתי, אחת הסיבות העיקריות שאני עוד מחזיק מעמד, היא שהחזקתי מעמד מספיק זמן ש'חבל' להרוס. למשל לפני 4 ימים שאשתי שכחה להחזיר את החסימה על רימון.. כמה הייתי קרוב.. אבל- אחרי 67 יום תהרוס הכל?!- והתגברתי. (אך שוב חזרה השאלה ששאלתי פה בעבר על "רק להיום"- ברור לי שאם הראש שלי יהיה "רק להיום" אפסיד ב8-9 פעמים מתוך כל עשר..)
ב. אני שמח לקרוא פה כאלו שהצליחו להתגבר ולהחזיק בכך זמן רב, ונהנה מהתיאור שלהם שכמעט תמיד מלא בשמחה וסיפוק, באיזה אור והקלה שבאים בשלב כלשהו. אך אני לא מרגיש שום דבר כזה. ועם הזמן קשה וקשה יותר להתמודד. והדבר שחסר יותר מכל הוא מה שהיה חסר מההתחלה- אמונה. דעת. ואת אלו אין עכשיו יותר מלפני כן.
תודה, לילה טוב

ההתחלה תמיד קשה , אנחנו נמצאים עדיין קרוב לזיכרון האחרון .
יש הקלת מה באובססיות והקריזים , אך עדיין עושים שרירים ונילחמים על הניקיון . מגיע זמן שאנו מתחילים לשחרר ולהיות יותר חופשיים , וזאת לאחר שלמדנו להכיר את עצמינו ולהבחין ממש בתחילה את התהוות הגל (תאווה) ואז מגבירים פעולות החלמה.
בהצלחה בהמשך , שם יחודי.

לא תמיד אנשים כותבים את הנפילות ואת המצב רוח הנאחס שיש להם למרות שיש אותו לכולם.
לכולם יש עליות וירידות, יכול להיות שכבר לא רק על התאווה ספציפית אלא על תחומי החיים בכלל אבל השמחה והכיף לא נמצאת תמיד.
החכמה היא להתקדם ולהתעלות על עצמנו, ולצפות לימים טובים יותר.
אוהב 

את ההודעה הקודמת כתבתי לעצמי תודה שם יחודי

בין הפעמים הקודמות לפעם הזו יש פער עצום, והן רחוקות כרחוק מזרח ממערב.ההבדל התהומי נעוץ בעובדה שהפעמים הקודמות נכשלו. זו, לעומת זאת, שונה לחלוטין.זו לא נכשלה.
הפעמים הקודמות מוצו והוכרעו.הן רק זיכרון רע כיום.
זו,לעומת זאת, היא אפשרות שברירית, מעורפלת ולא ודאית, טרם הוכרעה ויכולה לנטות לכל צד.
זוהי התקווה.

אהבתי את הניסוח רשרש

אוהבים אותך, שם ייחודי.
אני בעד שכל אחד יעשה את מה שעובד בשבילו. אם לא עובד לך ה"רק להיום", חבל, תזרוק, אל תתעקש להפיל את עצמך. 
בקשר לקטע השני, לא יודע. אתה עובד על פגמי אופי איכשהו? עושה איזשהו תכנית?
הצעדים עוזרים לי לעבור את הגלים באון יותר מאוזן, אני פחות חש במצבי קיצון פתאומיים. 

אתה מוזמן לשתף בקשיים, בכל נושא. 
אוהב. יום שפוי ונקי.

להמשיך לבוא, זה התקווה

אז בסוף לא היה שונה... גם הפעם.
75 יום. (!!!!!!!!!!!!!!!!!)
ושוב. וכרגיל אני לא מרגיש שלם יותר, שמח או מאושר יותר, מסופק יותר עם הזמן. לא שותף למה שאנשים מתארים כאן כשהם מחזיקים הרבה זמן (אחרת היה קל יותר להמשיך..)
בהתחלה קל יותר, אחריכן הולך ונהיה קשה. מתקפות על המוח. לא פשוט להדוף. וכשנכנס לראש זה ענין של כבר כמה ימים או שבוע כדי שזה יהיה במעשה.
ואולי להתייאש? אולי זה הדפוס הקבוע? שלושה ארבעה ימים, לפעמים שבוע שבועיים, ולפעמים אפילו חודש, ואז יומיים שלושה של..... ושוב..
לא יודע. אלוהים! לא יודע..

מבין אותך, מזדהה אתך, 
השאלה העיקרית בעיני היא האם אני מוכן לעבוד כדי להשתנות, או רק לאסוף ימים?

קשה לי.... קשה לי מנשוא, יש ימים שאין לי כוח ואני נופל ונופל ונופל.... והימים מצטברים לתקופות, של שבועות חודשים, בהם יש נפילות כמעט כל יומיים.

ויש תקופות שנחמד לי.... לא! זה לא אומר שעל מיי מנוחות אני שט, זה רק אומר שיש לי כוח לעשות דברים כדי למלא את הראש ב"חיים" רובנו קוראים לזה "לצאת מעצמנו". בימים כאלה אני עובר יום ועוד יום.... וזה קליל.... בדרך כלל שאני מגיע לתקופות האלה, אני יודע שיש לי הזדמנות לבנות משהו. בתקופות האלה שמגיעים גלים, אני מצליח לעבור אותם, על ידי פעולות שאני עושה, לאט לאט מצאתי את הפעולות המתאימות לי, לאט לאט סיננתי דברים שלא מועילים לי.

אבל אני חוזר להתחלה, השאלה היא האם אני מוכן לעבוד (בדגש על לעבוד) כדי להשתנות..... יש תקופות שאין לי כוח לעבוד, ואני נופל, מודה. וזה כואב, ושובר, ואין לי כוח לאסוף את עצמי כדי לצאת מעצמי. אבל אני מזכיר לעצמי שהרצון להשתנות עוד יוביל אותי לעבוד כדי להשתנות.... וברוך ה' אני מקבל כל תקופה מתנה של ימים בהם יש לי כוח לעבוד כדי להשתנות, ובימים האלה כאמור, אני מצליח להוסיף בדרכי שלי להחלמתי שלי. 
העיקר... זה להמשיך ולבוא, 
אז מה אם נפלת? יש לך אלטרנטיבה אחרת כדי לא ליפול.... ספר לנו...
אין לך? תישאר כאן, אולי תמצא תדרך....

מוזמן ליצור קשר בפרטי, 

שם ייחודי כתב on 27 אוק' 2018 19:11:

בשבילי עבד תכנית 12 הצעדים. למה שבשבילך יהיה שונה?
חיבוק.

צור קשר בפרטי, אם בא לך.

ערב טוב!

אני שותף לתיאור שלך של חוסר תחושת ה"וואו" בתקופות ארוכות. 
גם אני ציפיתי לזה וזה לא בא. ואז הבנתי שזה לא בא כי זה בדיוק כמו שאתה לא מרגיש
שמח ומאושר על זה שהעיניים או האזניים שלך פועלות כרגיל. 
כי זה המצב הנורמלי. 

אין אורות גבוהים ברקע. יש חיים נורמליים ושפויים, ובעיקר לא נתונים לשליטת
כוחו של היצר שעושה בנו מה שבא לו. וזה מבחינתי הרבה מאוד.

75 ימים כאלה זה המון וזה אדיר. כשנפלתי אחרי 108 ימים, רציתי ליפול שוב.
ואז קלטתי שהרע הוא רע גם אם הוא בא יום אח"כ. וכל יום בא בפני עצמו.
אז אני מקווה בשבילך שתצליח לפחות עוד 75 כאלה. גם אם תיפול בסוף.

אוהב. 

יאירוס,
שתף אותנו,מה קורה איתך,
מחכה לטלפון.

הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו
הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו.
החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו.
עשינו חשבון נפש מוסרי, נוקב וחסר פחד.
התוודינו בפני אלוקים, עצמנו ואדם נוסף על טבעם המדויק של פגמינו.
היינו נכונים לחלוטין שאלוקים ישחרר אותנו מפגמים אלה באופיינו.

אז לא יודע. לא נראה לי. לא מאמין. אפשר לומר שמזמן הודיתי שאבדה השליטה על חיי. אני חסר אונים, ולאו דווקא כנגד התאווה. זהו, מכאן ואילך הצעדים תלויים באמונה. ואם האמונה לא חזקה? אז מעגל של רפש וחושך שקשה לצאת ממנו. התוודינו, היינו נכונים, החלטנו למסור.. אבל אלוקים לא משתף פעולה. אז מה?