לנושא שאני אעלה פה אני די בטוח שרובם ימצאו פה שייכות כלשהי אליו.
יש משהו שמושך אותנו,-בום. אנחנו שם, רוצים את התאווה, כמהים אליה, כל כך רוצים אותה כאן
ועכשיו..
כשאני בתאווה אני שוכח מהכל, זה רק אני והתאווה שאינני לא מוכן להגיד לה: "חכי שניה אני צריך לחשוב על זה.."
אני רוצה אותה ואני רוצה אותה
עכשיו.
פה נכנסת בעיה די רצינית, כי הרי אם לפני שתי דקות היית שואל אותי: "ר' האם אתה מוכן ליפול עם התאווה למרות שאתה יודע שאתה תיפול ותיפול חזק?!
די ברור שאגיד שאני לא מעוניין.
אבל התאווה משבשת אותי לוקחת אותי, אדם שקול ורציונאלי והופכת אותו למנותק שרוצה רק דבר אחד: ללגום בלי סוף ללא רוויה.
אז מה עושים?
מאז שהחלטתי להגמל מההתמכרות שלי, יחד עם זה שהכרתי בעובדה שאני מכור.
היו לי עשרות נפילות ומאות מעידות. אבל החוכמה היא להפיק לקחים.
והנה אני היום בזמן שאני מתחיל מעידה, מה לעשות, להתחיל אצלי זה לא תמיד רצוני, יש לי הרגלים של שנים רבות להכנע לתאווה..
אבל! אסור לתת לתאווה מקום בשניה הראשונה של ההחלטה מה עושים הלאה.
משתמשים בשיטת תפסיק, לוקחים פסק זמן, חושבים מתרעננים. יוצאים מהלופ המטורף הזה של אובדן השליטה.
כי ברגע שהתאווה תופסת אותי אני יודע: אני אבוד עד הסיבוב הבא.
אז חברים יקרים בהצלחה במלחמה. ורק בקשה אחת קטנה לפחות אל תתנו לתאווה את הנצחון הזה על השניה הראשונה שעוד יש לנו דעת ושיקול דעת.
רק את זה.
שנזכה להיות נקיים מהיום רק להיום!
מחזיק לכולנו ידיים באהבה ובהערכה ר'.