אוהבים אותך מאד.
אשמח קצת להגיב.
1. אני לא יודע מה היה שם, אבל לפעמים באמת הפירוט המלא מדי הוא לא במקום הנכון. אכן, בצעד ראשון אני מודה בפני החברים על החוסר אונים שלי מול התאווה, ואם רק אומר שאני פועל על תאווה ומאונן, זה לא באמת הודאה בחוסר אונים, ומצד שני צריך לדעת מה הגבול והטעם הטוב.
2. אולי זו סיטואציה מוזרה, אבל זה הדבר הכי טוב שקורה לי בחיים. החברים האחרים שלי לא יקבלו אותי כמו שאני, אבל החברים בקבוצות יקבלו אותי בדיוק כמו שאני.
3. אני מבין את הקושי, אבל כשהבנתי שאני חולה, וקיבלתי את המחלה שלי, אז התחיל הפתרון שלי. חולה זה לא אומר שכל מה שאני עושה הוא מעשה חולני, ומאידך זה אומר שיש דברים שאני צריך לעשות שם דרך עם עצמי, וגם בהתחלה אני באמת לא רואה את הפגמי אופי שלי ואת כל הדברים שאני צריך להשתנות בהם. זהו תהליך שלוקח זמן, לא ביום אחד מכירים את עצמינו.
4. כל מי שרוצה לדבר יכול לדבר, הרבה פעמים החברים הותיקים יותר יש להם יותר מה לדבר. יש זכות דיבור לכולם באותה מידה בדיוק. אם נראה לך שזה לא היה כך, תוכל לפנות ולדבר על זה עם המזכיר של הקבוצה.
ובאופן כללי, לגבי הקבוצות, אכן בהתחלה אנחנו לא מבינים את השפה של התוכנית, והרבה פעמים אנחנו לא מבינים מה הקשר בין מה שמדברים בקבוצות ובצעדים, לבין האוננות ושאר הפעולות שלי על התאווה, יש לנו הרבה ספיקות, חששות ופחדים.
מה שעזר לי, זה קודם כל להמשיך לבא כי זה הקבוצות זה הדבר היחיד שנתן לי תקווה, ומעבר לכך, זה לשתף חברים על כל החששות שלי, ולהתפלל לאלוקים לכוון אותי בדרך. ולקבל את זה שלא בהכרח שמיד אני אבין את הכל וארגיש במקום הנכון. וכמו שאומר המשפט "אם אתה מרגיש לא שייך - אז הגעת למקום הנכון".
בהצלחה רבה
אוהב אותך מאד
אולי עוד ניפגש באחד הימים
או שכבר יצא לנו מתישהו להיפגש...
.
