לי זה קרה. קוראים לזה התמכרות. לנסות שוב ושוב להפסיק, להבטיח, להלחם וליפול חזק יותר. מלווה אותי זכרון חזק של שבוע מלא נפילות מטורפות שהיה מורכב מלילות מול מסך מרצד עד השעות הקטנות של הלילה, חזרה חרישית לחדר, אוננות, שינה של אובדן עד שעות הבוקר המאוחרות, ואז תפילה, התבודדות ותשובה שלימה והבטחה ותחושה שזה לא יקרה שוב. ובלילה שוב.. רק בודק חדשות, רק משחק במחשב, רק בודק מה חיפשתי אתמול, רק מוצא דברים יותר גרועים, רק עוד דקה, רק עוד שעה, רק חצי לילה, רק משפשף, רק מוציא זרע..
איך תשובה שלמה, כל יום, ובין לבין כאלה נפילות?
זה קשור למה שכתבת קודם. כי התאווה לא היתה הבעיה, אלא הפתרון. פתרון לריק בחיים שלי, לפגמי האופי שלי, לפחד, לשנאה העצמית, לטינות ולרחמנות העצמית. אז כל עוד לא פתרתי אותם, נשארתי עם קושי כפול: גם כואב לי מכל הבעיות שלי, אני צריך אקמול (=תאווה) דחוף, וגם אני שונא את עצמי על זה שאני לוקח אקמול. עכשיו הייתי חייב מנה כפולה כדי לשכך כאב כפול. וכמובן שזה גרר כאב חדש שדרש עוד מנה, ועוד מנה..
מזמין אותך להצטרף לפתרון הבעיה. כשהפסקתי להלחם ונכנעתי צברתי פחות תסכול. עם החברים ועם אלוקים קבלתי כוח. נהייתי מודע לבעיות שלי וקיבלתי כוח לפתור אותם. למדתי לחיות באסירות תודה.
אוהבים אותך!
