קודם כל, תודה על הכנות. זה צעד גדול להחלמה!
אני זוכר את התחושות האלו. מה פתאום להתקשר, ולא נעים, והוא בטח עסוק.
מה עזר לי?
לפני כמה חודשים חזרנו במוצ"ש חורפי מההורים של אשתי. כשהגענו הביתה, אחרי 12 בלילה, לא מצאנו את המפתח לבית. חיפשנו בתיק, בכיסים, בכל מקום ולא מצאנו. בחוץ פחות מ10 מעלות, ואנחנו עם 2 ילדים ישנים... יש מפתח אצל השכנים. לא נעים להעיר אותם בשעה כזאת. הם בטח ישנים, בפיג'מות... אבל אין ברירה אחרת...
(בסוף השכנים דווקא לא ענו, ומצאנו מפתח שפעם החבאנו..).
אני למדתי מזה לגבי להתקשר לחברים. אין לי ברירה. לא נעים, אבל אני לא יכול.
בעיקר לא נעים לנו ואנחנו מתרצים את זה שלא נוח לחבר. אז רק בשביל למחוק את התירוץ הזה:
בין החברים מקובל שלענות ולהקשיב זה החלמה לא רק למי שמוסר, אלא לא פחות למי ששומע. בדרך כלל חברים מנצלים את ההזדמנות כדי לשתף גם כן.
מקובל שלא חייבים לענות (זה שירות, זו החלמה, אבל זו לא חובה). אם לא מתאים אז לא עונים (זה יפה לחזור אח"כ, אבל ודאי לא חובה, מובן ומקובל).
מותר להתקשר בלילה. כל חבר זוכר שגם לו היו לילות רבים שהוא היה צריך לשתף. אבל זה מובן לחלוטין שלא כ" כ עונים. אני נוהג לשים את הטלפון על שקט כשאני הולך לישון או כשאני בשיחה חשובה, מסיבה זאת.
ולבסוף, כשרוכשים חברים, לא מרגישים קרציות. החברים הכי טובים שלי זה אלה שהתקשרו והתעקשו על קשר.
לגבי הזמן הפנוי - תמלא אותו בחיבור. יש תכנית שלמה, מלא דברים טובים. לקרוא ספרות, לכתוב אסירות תודה, לעשות פעולות, טלפונים, צעדים.
אני ממש מרגיש שנס שהתכנית לא רק עוצרת אוננות. אז הייתי נשאר קרח מכאן ומכאן - בלי סיפוק מהתאווה, ובלי סיפוק בחיים. עכשיו אני מכיר את עצמי, חווה חיבור, מתחיל להכיר את אלוקים האוהב ולחיות חיים מלאים.
מאחל לך את כל הטוב שבעולם!
