לפני כארבעה חודשים הגעתי לאתר. הייתי נופל פעם בשלושה שבועות בערך. סה"כ, לא משהו שמפריע לחיים השוטפים כל הזמן. והנטיה היא תמיד לומר - אני לא מכור.
ועדיין כשבאה הנפילה, ידעתי שאני חייב לעשות משהו. עצם העובדה שיש רגע, שעה, יום, שבו היצר משתלט ואין לי יכולת לעצור אותו הטרידה אותי מאוד.
ניסיתי את הכלים הרגילים. הטבלה, מחזקים. הכל היה נחמד, עד שבא הקריז וגמר אותי.
בשיחה עם אחד מחברי הפורום, התייעצתי. והוא אמר לי משפט שלא אשכח: שמע, אתה יכול להתחיל את הצעדים עכשיו, ואתה יכול לצאת לסיבוב ולחזור על ארבע. יצאתי לסיבוב. חזרתי על ארבע.
התחלתי את הצעדים. לקחתי ספונסר. אני מקשיב לקבוצה טלפונית. אם אצטרך אלך גם לחיה. בינתיים ב"ה לא. אני קורא את הספר הגדול (פחות מעניין) והלבן (יותר מעניין).
ובעיקר, אני מרגיש שמשהו אצלי השתנה מהשורש. ממש כמעט התהפך. משהו בתפיסה וביחסים שלי עם התאווה, מכמה כיוונים:
א. תפיסת חוסר האונים. אני לא מנסה להאבק, אלא מכיר, בתוך עצמי, בחוסר אונים, ומנסה לוותר על התאווה. מבקש עזרה מאלוהים (בד"כ) או מחבר (קצת פחות). וזה נותן לי כח עצום. זה פשוט לא יאמן. אני לא מנסה לומר לעצמי - זה גועל, זה רע וכו'. להיפך - זה יפה. זה מושך. זה עושה טוב. אבל בסוף זה הורג, ואני, כרגע, רוצה לוותר על זה.
ב. הבנתי שאני מכור הרבה יותר ממה שחשבתי. אז אמנם לגבי צריכת פורנוגרפיה המינונים לא היו גבוהים במיוחד. אבל פתאום קלטתי שעל המבט שלי ברחוב, בגנים ציבוריים, בפארקים לאומיים ואפילו במפגשים חברתיים, אני פשוט לא מסוגל לשמור. העין משועבדת לחלוטין.
ג. עוד הבנתי, שככל שההתמודדות תהיה רחוקה יותר מהבית, כך היא תפחת בבית. אם אני מצליח להכיר בחוסר האונים בגן הציבורי רק במבט, יהיה לי הרבה יותר קל לבד בבית מול המחשב. מצאתי את עצמי מדוכא ממש מזה ש"נפלתי" במבט על נשים לבושות ברחוב... וכלכך שמחתי שמזה אני מדוכא.
תודה לקב"ה על הניסים. תודה לספונסר שלי. תודה למקימי האתר וכל מי שדואג לכתוב בו. אני יודע שעוד יבואו התמודדויות. 55 ימים ממש לא הופכים אותי לחסין, וכנראה שגם לא אלף. אני ממשיך לעבוד.
והנה, אני יושב עכשיו לבד בבית. והאמת, ממש בא לי. היתה סיטואציה מאוד משמחת קודם, ולרוב היה קשה לי להכיל מקומות כאלו והייתי בורח לשם. אבל עכשיו אני עומד מול זה. אני מוכן לוותר. רק להיום.
