שאלה מורכבת..
אני חושב שההבדל הוא שבהתחלה יש תאווה מפורשת שמושכת אותי. כלומר: אני עם גלי תשוקות לתמונה ספיציפית, לביטוי ספיציפי שקורא לי.
אחרי תקופה, פחות עולות במחשבה תמונות או סיטואציות ספיציפיות שקוראות לי, אבל עדיין, כשאני מחפש בריחה (ברגעי תסכול, פחד, טינות, שעמום או סתם קושי כללי לקבל את החיים) המחשבה העיקרית מתוך הרגל היא לחזור לתאווה, המפלט הישן והמוכר.
כלומר: פחות תשוקה למשהו ספיציפי, כן תשוקה לבריחה.
מצד שני, אם אתקל בלי כוונה במשהו מושך - זו אותה משיכה בדיוק. ההבדל הוא שהתרגלתי לזהות את זה ולפעול אוטומטית בכניעה (להתקשר, להתפלל, לנתק מגע).
ועוד משהו קטן. לפני כמה ימים ישבתי על מחשב פתוח. לרגע התפתיתי לבדוק, רק בגלל הג'וק במוח שאצלו מחשב פתוח מכריח תאווה (אפילו לפני עוררות מינית) , פתחתי גוגל תמונות, ולא הייתי מסוגל להקליד כלום, ב"ה באותו הרגע הרגשתי רע וניתקתי מגע. אמנם לא פעלתי כמו שצריך, הייתי צריך לפתוח מעגל, להתקשר. אבל זה מראה על הבדל מסויים.
העיקר הוא שלמדתי שאני מכור תמיד, ויכול לבחור רק להיום להיות בהחלמה. אבל כן, זה מעודד לראות את השינוי. חברים שכבר פחות תקועים באובססיה, אלא בעיקר ברבדי נפש אחרים של בריחה וחיבור רוחני.
אוהבים, בהצלחה!
