שלום לכולם !
היום קמתי עם חיבור, התפללתי חזק לשפיות, כתבתי והכל...
כשעליתי לרכבת התחילה האובססיה לשגע אותי ולשכנע אותי שהיום אין מצב, חם, וחייב להסתכל...
ובכן חבשתי את המשקפיים והתחלתי ללגום.
כשיצאתי משם עוד פעם יצאתי עם משקפיים והמשכתי ללגום. העדפתי להגיע ליעד ברגל יותר מאשר בטוטובוס כי ידעתי שיהיה לי יותר זמן והזדמנויות ללגום ככה.
והנה קרה נס ראשון :
חבר שלי מתקשר אלי ומודיע לי שהוא נמצא בדיוק ברחוב בו אני נמצא ושהוא אמור להגיע לבנק.
אינסטינק ראשון שלי. תן לו ללכת לבנק לבד ככשה אני יכול להמשיך ללגום.
אבל ידעתי בתוך תוכי שלהמשיך לפעול על תאווה יוביל אותי בהכרח להתרסקות. מה עשיתי ?
התחלתי לספר לו כמה אני חוסר אונים וכמה אין לי כבר כח לתכנית וכו' והלכתי איתו לכיוון הבנק (עם משקפיים ולגימות) והלכנו ביחד עד ליעד.
מבחינתי זה וויתור מצידי מה שהלכתי איתו, וזה ממש נס שהקב"ה נתן לי את הכח לוותר.
הוא מאד חיזק אותי בחשיבות של הרק להיום ! וזה נתן לי שחרור עצום !
חשוב לציין שהוא מכיר אותי מצויין ומכיר את כל ההתמודדויות שלי, והוא מכיר ממני את התכנית, אבל הוא עצמו ברוך השם לא מכור בכלל !
אחר כך שיתפתי את הספונסר היקר שהוסיף לחזק אותי.
בערב הייתי חייב לעבור פעמיים במקומות מאד מסוכנים לי ! כי שם בעבר היה עיקר השימוש ! פתחתי מעגלים, הורדתי משקפיים, שוחחתי בטלפון עם חבר יקר מהתכנית, והנס השני, הגעתי נקי ברוך השם ליעד עם הרגשה של רוממות.
לסיכום והלקח בעבורי.
בזמן קריז המחלה משכנעת אותי שאני לעולם לא אצא מזה כל עוד לא אשתמש ! המחלה אומרת לי שבטוח אפול אם לא היום מחר ! המחלה אומרת לי שאם אני לא נקי לגמרי אלא קצת מועד, שעדיף לי כבר ליפול וגמרנו.
וכל זה שקר, הנה אותו היום הקשה הסתיים עם רוגע וחופש. מה היה קורא אם הייתי הולך להשתמש חס וחלילה ?
לתת לגל לעבור כמה שזה קשה. באותם הימים ליסוע כמה שפחות בחוץ. לשוחחח עם כמה שהכי הרבה חברים, לשחרר ועוד לשחרר ואז הרוגע יחזור בסייעתא דשמיא.
באותם הרגעים לעבוד חזק לא רק על רק להיום אלא על רק לרבש שעה הקרוב, וזה אולי הפשט ב מעגלים.
סליחה על האריכות ומקווה שהדברים יהיו לתועלת לעוד אנשים.
אוהב אותכם !