הלוחם - הכתיבה שלך תורמת לי המון וגורמת לי להימצא כאן יותר. תודה רבה. מקווה שגם לסיפור שלי יהיה סוף טוב...

מקווה מאוד קודם כל שלסיפור שלו יהיה סוף טוב 

מתרפא כתב on 04 אוג' 2020 06:04:

סוף טוב יהיה שאבא שלו מגלה את שמור עיניך.

הלוחם613 כתב on 03 אוג' 2020 21:28:

מזה שהוא כתב כאן "בהמשך יש הרבה אור" הבנתי שהסוף טוב...

טהרני כתב on 04 אוג' 2020 20:27:

טהרני!!!

אדם שיש באמתחתו, 2366 ימים!!

2366 מלאכים לבנים!

2366 מדליות שחקוקות תחת כסא הכבוד!

ואין ספור התגברויות!

נצח! של התמודדויות!

זה אדם שאני מתמלא גאווה שהוא בכלל קורא את מה שאני  הקטן עם בקושי 13 ימים כותב....

תודה ענקית טהרני.


אההה...
עוד משהו קטן...
לנחש מה הסוף תמיד אפשר,
אבל אף אחד אף פעם לא באמת מצליח...


מקנא.
הלוחם613.

למען הכנות, אלה ימים בלי אוננות. לצערי אחרי שנתיים וחצי בלי, חזרתי לפרקים לבקר במחוזות הפורנו ודומיו. אבל גם כל כך הרבה ימים בלי אוננות זה באמת הישג שלא חשבתי שאגיע אליו, ובאמת לא אני הגעתי אליו. זה נס שקרה וקורה לי בתכנית הצעדים. אני מתפלל שהוא לא ייפסק, ושיתחיל להתרחש גם במקומות נוספים.

דבר נוסף, אל תייחס לי את הפוזה של האדם עם המון ימי ניקיון. יכול להיות שגם אני מתגאה בזה לפעמים בטעות ומרגיש מעל אחרים, אבל מה שטוב לי ונכון לי הוא להיות בגובה העיניים כשווה בין שווים עם כולם.

אתמול למשל התכתבתי עם חבר שהייתי המאמן הראשון שלו בתכנית הצעדים לפני כמה שנים. אני הייתי זה שזקוק להקשבה והוא זה שנתן אותה, ולא הרגשתי שאנחנו ספונסר וספונסי, מאמן ומאומן, אלא שני חברים לדרך. זו גם ההרגשה הטובה ביותר וגם ההרגשה הבריאה ביותר.

בס"ד

פרק 5. (פרקים 1,2,3,4 בתחילת השרשור ובהמשכו.)

04:12.

אני לא מבין מה קורה.

אנחנו יושבים על גדות האגם.

עושים פיקניק.

אמא שלי, כמו אמא, דאגה להכול,

אני נמצא בצד מסתכל על כלום.

שני הגדולים משחקים שחמט.

הקטנים שקועים בעולמם שלהם, מדלגים ממתקן למתקן,

בטוחים שככל שירוצו מהר יותר, כך יכבשו מהר יותר,  ממש מלחמת ששת הימים...

ואבא…

אבא מדבר עם אמא.

משהו באוויר מוזר, לא מוכר,

אפילו שהיינו כאן עשרות פעמים, מרגיש כאילו זה פעם ראשונה,

ואחרונה.

השמיים קודרים.

עצורים.

כאילו ישנו איזה דד ליין מסוים שמשהו עוד רגע קורה,

אבל כולם משדרים עסקים כרגיל, אז אני מנסה להרגיע את עצמי, להנות מהנוף, מהאווירה.

ואז היא מתקרבת.

סירה גדולה.

מוזיקה מחרישת אוזניים.

בנים בנות.

חילוניים ודתיים.

אבא מתרומם, לא מסתכל אחורה,

צועד לעבר הסירה.

אני בוהה בו, בהליכתו,

הוא עולה עליה.

הם מסתכלים עלי,

וצוחקים.

וכולם…

כולם ממשיכים להתנהג רגיל, כאילו זה מובן מאליו.

זה נראה שטוב לו שם,

כולם מכירים אותו.

הסירה מתרחקת. 

אין לי מושג למה, אולי אני מנסה להציל את כבודי, אבל...

פתאום אני שומע את עצמי צועק:

''אבאאא''

הוא שמע.

אני בטוח שהוא שמע, אבל הוא לא מסתובב,

הוא ממשיך ללכת,

הוא עולה עליה,

אני צועק עוד פעם,

יותר חזק, 

לא יוצא לי קול מהגרון.

תסכול.

אני מרגיש יד מלטפת אותי, אני מכיר אותה, זו היד הרכה של אמא,

"הכל בסדר?" היא שואלת.

ואז אני מתעורר !!!

רגע…

אני על הספה.

חלום בלהות.

אמא יושבת על הידית.

אוחזת בידה קפה ריחני בכוס קרטון,

אני קולט שלאחרונה כל משק הבית עבר לחד פעמי.

מרגיש לי שגם אני עצמי....

אני מזיע.

חם לי.

הכל מציק לי.

אפילו העור של עצמי.

אני נזכר.

נזכר בכל מה שראיתי בטלפון של אבא.

אני מסתכל על אמא.

העיניים שלה מנסות לבחון מה קורה.

היא יודעת!

היא יודעת שמשהו עובר עלי!

משהו גדול.

היא היחידה שתמיד קוראת לי את הנשמה.

היא מתוחה.

"הכל בסדר ילד שלי?" היא שואלת שוב.

הדאגה והרחמים שניבטו מתוך שתי העיניים הטובות של אמא,

אני מרגיש את זה עולה.

מרגיש שזה מגיע.

הכאב מפלח לי את הלב.

הצער מציף לי כל חלקה טובה בנשמה.

הדמעות מציפות לי את העיניים.

אני נשבר!

בוכה.

בוכה חזק.

אמא הצדיקה שלי לא מבינה מה קרה לי.

אבל היא לא לוחצת, היא נותנת לי לפרוק.

תמיד היא הייתה חכמה כזאת.

כולי רועד, הדקות עוברות, 

ו...בעצם כל הצער על מה שאני עושה עם עצמי.

על מה שגיליתי בטלפון,

כל הסוד שסתם אותי כמו זפת בחורף גשום.

הכל התפרק.

התמוסס.

קרס.

אמא עדיין שותקת.

משתוקקת להסבר, אבל יודעת שלפי הספר, אני צריך להתחיל.

אז התחלתי.

"את מבטיחה לי שאת לא מספרת כלום?" שאלתי.

"כן." היא ענתה בפשטות. בעוצמה.

"לאף אחד?"

"לאף אחד."

"אפילו לא לאבא?" שאלתי וניסיתי לראות אם היא מבינה דבר מתוך דבר.

"אפילו לא לאבא." היא חזרה באיטיות, אחרי שבריר שנייה של התמהמהות.

שלחתי יד לכיוון הטלפון של אבא.

אמא לא זזה!

המשך יבוא בקרוב אחים יקרים שלי.
קצת קשה לי לחשוף את הסיפור.
זה מחזיר אותי אחורה, אבל אני יודע שאני חייב לחזור לשם, לשתף, לחוות שוב כבוגר, ומשם להתרומם.
תודה על ההקשבה.

הלוחם613.

וואו. איזה סיפור. אין מילים. תודה שאתה משתף את זה איתנו.

בס"ד 

פרק 6 (פרקים 1,2,3,4,5 בתחילת השרשור ובהמשכו.)

אני בוחן אותה.

מרים אותו.

רק העיניים שלי יורדות למסך, אני מחליק, הוא נדלק, מבקש סיסמא,

אני משרטט אותה באלגנטיות.

קופצת הודעה.

"המכשיר שלך טעון. לצורך חיסכון באנרגיה אנא נתק את המטען."

טעון?  חחח…

אני מרגיש ההפך הגמור.

בלי כוחות,

בלי אנרגיה,

מנותק.

אני פותח את הווצאפ, ונותן את זה לאמא.

צדיקה אמא שלי לא יודעת איך משתמשים בחרא הזה בכלל,

אני מדפדף בשבילה,

עובר מצ'אט לצ'אט.

אני מודה: אצל הבנות הפעם, לא התעכבתי הרבה זמן...

לא היה לי לב.

אין תגובה.

אמא שולטת בעצמה ברמות שלא הכרתי,

פתאום אני שם לב עד כמה היא חזקה אמא שלי,

כן, זאת שתמיד חשבתי שהיא תמימה, רכה, פרימיטיבית,

מתגלה כחזקה, אינטליגנטית, והכי מעודכנת שיכול להיות.

משהו מרגיש לי כאילו היא ידעה שיגיע הרגע הזה.

היא התכוננה אליו.

שתי מילים היא הוציאה מהפה שלה, הקדוש.

הפה שמתפלל עלי כל יום ויום, שיהיה לי חיים טובים ושאצליח בהם.

"אני רואה." היא אמרה.

ככה. פשוט.

משהו בהתנהגות שלה מנחית אותי לקרקע כמו רחפן בלי סוללה.

קצת התאפסתי.

"את רואה או שראית את זה כבר?" אני שואל כדי להבין איפה היא עומדת מבחינה מודיעינית…

"אני רואה."  היא משיבה שוב. מתעלמת.

היא לוקחת לי את הטלפון מהידיים,

ברוך, ברוגע,

מניחה אותו הפוך על הספה.

מסתכלת לי בעיניים ואומרת:

"בן יקר שלי,  לא באנו לעולם לתקן אף אחד, באנו לתקן את עצמנו!"

ככה?!

זהו??!!

ממשיכים הלאה בחיים???!!!

"א… אני לא מבין!  זה אבא! אבא שלנו!! מה עושים, חייבים לעשות משהו!" אני מצהיר בתוקף.

אני נסער.

"לא חייבים לעשות כלום." 

היא חשבה שנייה והמשיכה:

"אנחנו לא השוטרים של ד'."

"הדבר היחיד שאנחנו חייבים זה לתקן את עצמנו."

היא רק אמרה את המילים הללו פעם שנייה,

ו…

בום!!!

נפל לי האסימון!!

'לתקן את עצמנו...'

אני מסתכל עליה.

היא מסתכלת עלי.

"רק בשביל זה באנו לפה" היא ממשיכה, כאילו היא לא הביאה לי פצצה לפנים.

היא דיברה עלי.

היא אשכרה מדברת עלי!!

איזה צדיקה!

אני רוצה לבכות.

תחושת מחנק תופסת אותי בגרון.

אני חש כלוא.

כלוא בתוך עצמי.

היא פשוט דואגת לי,

לבן שלה.

את בעלה היא כבר הפסידה,

את הבן עדיין לא.

היא מנסה להציל אותו.

'אוי אמא, אני כבר עמוק בפנים.' עוברת לי מחשבה בראש.

בראש מפוצץ התאוות שלי.

פתאום אני קולט שאני בדיוק כמו אבא שלי!

אני בעצמי!

אמנם לא באותו ווליום,

לא באותו עוצמה,

אבל כמוהו.

אני כל כך אוהב אותה.

ממש אוהב אותה!!

איזה מושלמת!!

'כזאת אישה אני רוצה.' 

חולפת בי מחשבה מוזרה לכל הדעות, בגיל כזה.

פעם שמעתי שאת הברזל הכי חזק אפשר לכופף כשהוא חם.

היא כופפה אותי.

"אשתדל." השבתי.

היא מהנהנת בראשה.

יודעת שזה יהיה קשה, אבל לפחות אני מראה לה סימני מלחמה, נכונות.

בשונה מאבא שלי, כמו שאני אגלה בהמשך.

 היא מלטפת את ראשי ואומרת:

"לך לישון בן צדיק שלי. נדבר מחר, בסדר?"

'בן צדיק…'

היא באמת אמרה את זה?

חחח…

אני עייף!

מת מעייפות.

אני קם מהספה.

מרגיש שאני סוחב חצי מהיקום על הכתפיים שלי.

מצד שני את החצי השני אני כבר לא מרגיש…

מעיף את הנעליים, מוריד את הבגדים, נכנס למיטה,

והמחשבות…

אוי המחשבות…

איך כותב הרמב"ם?

"המחשבות אין להם כיס"

עיניים - אפשר לעצום.

פה - לסתום.

אוזניים - כנ"ל.

אף - כנ"ל.

מישוש - לעצור.

אבל מחשבות… מחשבות אין להם כיס.

הפתרון זה לחשוב על משהו אחר.

מחשבה תחת מחשבה.

אני לא יודע אם זה טוב בשבילי או לא - זה שאין להם כיס.

אבל, זו הפעם הראשונה שאני חושב על מלחמה.

כן, מלחמה.

להילחם בעצמי.

ייקח  לי זמן להירדם.

המשך יבוא בעזרת קלי הרחום והחנון.

קראת?

נהנית?

תן תגובה!

זה ייתן לי המון.

הלוחם613.

וואו. מדהים. מרגש. נוגע ללב.

איזה צדיקה.. איזה אצילות נפש..
ככה ברגעים האלה לראות את טובת הילד מעל הכל.. קודם כל החינוך.. מדהים.. יש לך אמא צדיקה.

מחכה להמשך.

אוהבים!!

וואו כתיבה מדהימה ומרגשת!

אני לא חושב שאצליח לבטא כמה מדהים אתה כותב וכמה אני מחכה לקרוא אותך, מרגיש שהמילים קטנות על זה. אולי בכל זאת אנסה בהמשך.
בכל אופן, תודה רבה לך!

מאוד כשרוני! וב"ה זכית באימא!
תודה אחי על השיתוף!

תודה.
פשוט תודה.
על המחמאות.
על העידוד.
ועל הפירגון לאמא שלי.
אני אמסור לה...
בהזדמנות בכל אופן...
היא באמת צדיקה, היא כל החיים שלי.
תודה ושוב תודה.
תמשיכו לעקוב.
יהיה מעניין, בעזרת קלי הטוב.
הלוחם613.

אוהבים אותך חבר!
הסיפור שלך מאוד מעניין ואפילו אני חושב שהיה לי חלום בשבת שהושפע מהדברים שסיפרת.
שאלוקים יהיה איתך ושנגיע כולנו במהרה לסוף הטוב שאליו אנחנו מחכים.