בס"ד
פרק 11.
( הפרקים הקודמים בתחילת השרשור ובהמשכו... אל תפספסו! )
'אולי היא צודקת…'
חלחלה בי ההבנה.
'אולי אני צריך קצת פרופורציות.'
לא יכולתי לעצור את זה...
'נכון, הכל דפוק, אבל קודם כל העיקר שהוא חי, לא??'
ניסיתי לעכל.
שתקתי.
זאת הייתה שתיקה של…
"את צודקת אבל אני בחיים לא יגיד לך את זה…"
חיכיתי להמשך.
וזה בא.
"אז באמת קודם כל נגיד תודה ביחד לד' שיש לך אבא, שאתה לא יתום, שאמא לא אלמנה, נכון שלא מגיע לה?"
היא עצרה לרגע.
שינתה כיוון.
והמשיכה.
"תדע לך, שאמא שלך היא אחת הנשים הצדיקות שאני מכירה, אין הרבה כמוה,
הרבה נשים עוברות אצלי, יש כמה וכמה רבנים בעיר ששולחים אותם עלי, תאמין לי שאתה נמצא במצב טוב."
'ברור!' חשבתי באירוניה,
כל בר דעת משתוקק להגיע לרגע בו הוא מגלה שאביו בקשר עם גברים, שהוא צופה בפורנו, ומשוטט בצ'אטים הכי מלוכלכים.
זה הרי משאת נפשו של כל ילד יהודי טהור...
תגידו לי אתם? לא ככה??
חייכתי לעצמי.
אמא תמיד אמרה לי שהומור שחור זה לא תמיד בריא…
לפעמים כן.
זה כנראה היה אחד מהם...
היא לא עצרה.
"והאמת שאני לא מקבלת ביום שישי,"
פסיכולוגית במיטבה...
גיחכתי לעצמי...
"אבל אמא שלך צלצלה אלי היום והיא אמרה לי שזה פיקוח נפש, אני מאמינה לה, כי אני מעריכה אותה, היא לא תגיד לי סתם."
"אתה יודע שאמא שלך צדיקה?"
"כן." השבתי בהחלטיות.
היא ידעה שזה מעל לכל ספק אצלי, ממש!
מה אני יגיד לכם...
נגמרו לי מטוסי הקרב…
נגמרו לי הטנקים…
נגמרו לי הכדורים…
כמו מצנח, בשמיים מגובה רב, הוא נראה ענק, עוצמתי…
וכשהוא מגיע לקרקע…
הוא מתקמט כמו אחרון החולצות, בתחתית הריצפה של חדר השירות...
ככה הייתי.
פתאום,
כמו לוחם יפני,
נעוצים בו תריסר חניתות בכל חלקי הגוף,
אבל הוא נלחם עד הטיפה האחרונה של דמו,
שלפתי את מקל העץ החרוך גם ככה, מתחת להריסות של הנשמה שלי...
ניסיתי את מזלי.
בפעם האחרונה.
"מה יגידו עלי בשידוכים? על המשפחה שלי" הטחתי.
"מי תרצה להתחתן איתי" לא הרפיתי.
היא לא ידעה מאיפה זה בא עליה.
היא חשבה שהיא כיבתה את האש.
אבל כנראה אי שם…
מתחת להריסות עוד נשאר ניצוץ.
שהצית את הכל שוב.
היא שתקה.
וזה רק נתן חמצן.
לי - לאש, שכה הייתי זקוק לו…
המשכתי.
"זה רק יזיק לי להתקפל, ועוד לקבור את הכל?!"
"זה הרי בסוף יצוף! כמו שמן במים!!"
"אינטרנט פרוץ??!! ועוד שאבא נמצא על המחשב כל היום??!!"
"שום משפחה לא תיגש לשידוך כזה אפילו !!"
ואז…
משום מקום…
אני זוכר את זה ממש כמו עכשיו.
ואולי רק בגלל האומץ שלה.
היא אמרה את המשפט הבא:
"אני מבטיחה לך שזה לא יזיק לך בכלום!"
הייתי בהלם!
זה נאמר עם יותר מדי ביטחון.
זה בא בשקט.
בעוצמה שלא יכולתי לה.
כמו בלוק מים ענק שצנח מהשמיים על דלקה קטנה בחצר האחורית.
"ואתה עוד במצב טוב…
תודה רבה מעומק הלב לאבא שבשמיים שנותן לי מטובו ומכוחו כל טוב.
לעולם אני יהיה שבוי בטובותיו.
מקווה שנהנהתם.
אם יש לך הערה / הארה זה הזמן והמקום...
אוהבים.
הלוחם613.