שלום אחים יקרים!
ראשית כל, תודה רבה על האפשרות לשתף.
מעריך אתכם מאוד ומאחל הצלחה גדולה לכל אחד במסע שלו.
אז לאחר שבוע באתר, החלטתי לצאת לדרך.
לא רוצה לצאת בהצהרות של 90 יום. זו השאיפה ואעשה ככל שביכולתי להגיע לשם בעז"ה.
החלטתי לאפס את הספירה ללא קשר לנפילות ולכן כרגע נכנס ליומי הראשון במסע.
רוצה להתחיל מהתחלה, לפתוח דף חדש ונקי מתוך בירור אמיתי ועמוק.
יכול להיות שחלק מן השאלות הן נוקבות אז אני מצטער על כך מראש.
אני חש בקרבי שמסע זה אינו מסע ככל שאר המסעות.
אין יעד מוגדר או נקודת ציון על המפה שאליה צריך לנווט, אלא זו צעידה מתמשכת.
בנוסף לכך אין לי הבטחה שככל שיעבור הזמן ואתקדם בדרכי, אז יוקל עליי עול הדרך ואדע להתמודד עם המכשולים שיצוצו ויעלו בדרכי. אדרבה , יכול להיות שאדרש לאזור את מותניי ולהוסיף חיל אל חיל.
מקווה שכוונתי לצאת למסע רצויה ונובעת ממניעים טהורים ואמיתיים ולא מתוך רצון להוכיח לעצמי או לכם.
מגיע בענווה גדולה ושואף לשינוי פנימי ועמוק ולא מן השפה ולחוץ.
אני חושב שהזמן שנקרא בדרכי לצאת אל המסע אינו מקרי ובעל משמעות.
לקראת חיי השגרה יש תחושה באוויר של ירידת מתח והרשמים מן החגים מתחילים להיעלם.
מתעורר בנפש רצון אמיתי להמשיך את אותן הארות לשאר ימות השנה.
נכנסים הערב ליום השישי של סוכות בחינת מידת יסוד.
נאמר במדרש תנחומא 'סוכות- ראשון לחשבון עוונות'
לאחר שביום הכיפורים מתעלים על ידי התשובה למעלה עליונה ומאיר על האדם אור עולם הבא ומתרחקים הרבה מן העולם הזה, וכאשר פוגשים שוב בענייני העולם הזה צריכים שמירה מכל מכשול.
כשם שלעלות למדרגה העליונה של יום הכיפורים יש צורך בתהליך הדרגתי שנמשך מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, כך גם הירידה מהמדרגה העליונה אל סדר החיים של העולם הזה צריכה להיעשות בהדרגה שלא ליפול מידי, ושלא להישאר גבוה מידי. ובימים הראשונים שעדין המשקל לא שב ליושרו, אין חשבון עוונות.
ורק מיום הראשון של סוכות, כשמקיימים מצות סוכה ולולב, מתבססים ענייני העולם הזה ונאחזים בקדושה כראוי, ועל כן הוא יום ראשון לחשבון עוונות. מן היום הזה מתחיל חשבון חדש.
מאחל לכל אחד מכם שתזכו להכניס את בחינת יום כיפור ואת שמחת ימי סוכות לתוך כל השנה.
כמו שכתב השפת אמת "שבעת ימים בשנה" דהיינו שימים אלה הם לכל השנה.
אז בעצת החברים שפה השתדלתי לעבוד השבוע על שלב המודעות.
אני מבין שזהו שלב הכרחי בדרך אל המטרה ולא ניתן להתקדם בלעדיו.
עד עכשיו בשלב ההכחשה היה דיסוננס. מן מלחמה תמידית שהתחוללה בקרבי בין המצוי לרצוי.
המצוי שהציב לי מראה מול הפנים והראה לי בדיוק מי אני ואיפה אני נמצא לבין הרצוי שבו נמצא האדם שאני שואף להיות.
בעצם זו הייתה אכזבה תמידית מעצמי שהכתה בי פעם אחר פעם והזכירה לי את מקומי.
ואז מנקרת ועולה השאלה אולי בעצם האידיאל נשגב מידי ואינו בר השגה?
לכן החלטתי לצאת למסע הזה כדי לענות על השאלה הזו.
מתוך ההכרה הזו בעצמנו צץ ועולה בירור נוסף - עד לאיזו רמה של מודעות אנו צריכים להגיע?
האם מודעות גבוהה כוללת גם השלמה וקבלה של עצמנו כולל הנפילות שיכולות להופיע בדרך?
אם התשובה לשאלה זו חיובית, אז מהיכן תגיע המוטיבציה להשתפר ולשנות את דרכנו אם אלה בעצם אנחנו ?
בכללי האם לדעתכם נכון וראוי לשתף את כל הקשיים שבדרך והנפילות אם יגיעו?
אני לא רוצה שזה יחליש חלילה אפילו במעט את החברים היקרים כאן.
לעניות דעתי, השלב הבא לאחר המודעות הוא הבירור העצמי בשאלה היסודית מדוע בעצם להפסיק?
אני מקווה שזה בסדר מבחינתכם שאני מעלה את השאלה הזו.
נראה שרוב החברים היקרים כאן אינם מתעסקים כלל בשאלה זו.
מבחינתם ברור מאליו שישנה בעיה. באמת אשריכם חברים!
אני באמת מאמין שתשובה אמיתית וכנה על השאלה הזו יכולה לתת הרבה כוח ומוטיבציה להמשך הדרך.
עצם זה שברור לך שאתה רוצה להפסיק והמטרה ניצבת ברורה מול עיניך אז יהיה קל יותר בדרך אל היעד ובהתגברות על המכשולים שיבואו בהמשך.
בינתיים התשובה הפשוטה שאני עונה לעצמי , זו ההבנה שקיים בתוכי כוח זה, אך יש להתגבר עליו בבחינת מה שנאמר בספרא 'אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי כך'. מסירות נפש .
בקשר להמשך העדכון באשכול זה, אשתדל לעדכן לפחות פעם בשבוע בעז"ה.
אני לא חושב שנכון עבורי לפחות בשלב הזה להישאב יותר מידי לתוך זה.
שיהיה בהצלחה לכל אחד ואחד מכם אחים יקרים. הצלחתכם הצלחתי.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.
תודה רבה לכם!