קשה לי לכתוב ולא נעים לי אבל זה מה שצריך, כי זה מה שיכול לעזור.
קודם אשתף בעובדות אח''כ בפרשנות.
בדיוק לפני חודש אחרי שגיליתי שאני מתחיל לחפש מחשב, וזה מתדרדר מפעם לפעם, החלטתי לעבוד על מפוכחות, לא לפעול מכוח התאווה בכלל. ומאז איפסתי פעמיים, את ספירת המפוכחות, אבל בסה''כ הרגשתי איך אני משפתר יותר ויותר.
הניסיון שלי הנפילות קורות כאילו על סקרנות, בחוץ בוא נראה מה באמת יש כאן לראות, במחשב, בוא נבדוק האם החסימה באמת חוסמת. ולכן עבדתי על מפוכחות מלאה, אני לא בודק שום דבר זה לא התפקיד שלי, רואה אישה לא בודק אם היא צנועה ולא בודק את החסימה במחשב. היו כמובן הרבה מאד הזדמנויות [אני לא באמת יודע אם יש כל כך הרבה הזדמנויות לראיות, אבל כשאתה מדמיין בוודאי יש. כל הזדמנות כזאת לפני שבדקתי מה זה הזזתי עניים]
שבוע שעבר החלטתי לאפס אחרי שבועיים של מפוכחות, מי שמעניין אותו הפרטים, תיארתי אז מה בדיוק עשיתי.
השבוע ביום ג' סה''כ אחרי יומים של ספירה מחודשת, ראיתי מקלחת פתוחה, הציץ משם ראש של עובדת זרה, היה נדמה לי שהיא מתקלחת עם חלון פתוח. נלחמתי עם עצמי לסובב את הראש, או הפוך להרים טוב כדי שאראה טוב יותר האם היא מתקלחת, זה לקח כמה שניות של מאבק שבסופו הסתכלתי, וכמובן היא לא משוגעת, סה''כ סידרה כביסה. - אבל אני נפלתי בפיכחון. החלטתי לא לאפס, למה לא יודע, אמרתי לעצמי הרי באמת לא ראיתי. השכל ידע שזה טיעון מצחיק, הרי לא ראיתי רק בגלל שלא היה מה לראות, אבל לא הייתי מסוגל לאפס שוב אחרי שלושה ימים. גם לא שיתפתי את הסיפור הזה כאן.
אתמול בלילה, אחרי יום עמוס, ועיף, ומתוח לא בדיוק מסוגל לישון, ניגשתי למחשב והורדתי בו רמת הגנה לרבע שעה, והתחלתי לגלוש ולכתוב מילות חיפוש שמניסיוני מביאות תוצאות רח''ל, רבע שעה, ועוד רבע שעה, ועוד, נדמה לי שזה הסתיים בשעה ורבע. ב''ה לא גלשתי ללא הגנה אפילו שבאופן טכני אני יכול, הקב''ה עזר שמשום מה רימון שיפרו את הסינון, כך שבדרך כלל התוצאות נחסמו, וגם אני בתוך האנדרלמוסיה הנפשית שהייתי בה, כשכן היה תוצאות סגרתי אותם מיד. אבל אין ספק שמדובר בנפילה גדולה, שחודש לפחות לא הייתי בה. מפיכחון ברמות גבוהות להגיע לכזה.
עכשיו לפרשנות. שוב אין לי באמת הסבר מדוע זה קרה לי, חוץ מזה שאני חולה. ב''ה מצבי טוב.
אבל סביר שאם הייתי מאפס ביום שלישי בהצצה במקלחת ומשתף אז, יכול להיות שאתמול לא הייתי מגיע לאן שהגעתי.
היום בצהריים נכנסתי לכאן לשתף, הבנתי שאם לא אשתף אפול עמוק יותר. לא היה לי כוח לכתוב שיתוף, אבל פגשתי בידיד טוב מכאן, שמו נפש שוקקה, ושפכתי את ליבי מולו, כך זה עזר לי שחזרתי לעבודתי ודחיתי את השיתוף לעכשיו.
מה עוד יכול להיות סיבות, אולי אני מדי מספר על התקדמות, וזו גאווה. אז באמת אני לא מתגאה, אין על מה, כולנו עמוק בבוץ.
אני רואה שכבר פחות מגיבים לי, כנראה חושבים שאני במרומי האולימפוס, דעו לכם שהשפתיים שלי זבות דם מהנשיכות במאבק הזה, של כולנו.
אוהב את כולם, הקוראים והמגיבים, וגם אלו שלא, אלא רק ... מתמודדים.
